סיפור לחג: וויסקי מלוח

לפני שנים רבות חי איש אחד על אי בודד, התרועע עם ילידיו, צלל בחופיו ומצא אוצרות באוניות טבועות. יש לו סיפורים נפלאים מהתקופה ההיא, ממש אלף לילה ולילה. היום הוא חבר שלי ואני קורא לו סינבד על שם המלח מסיפוריה של שחרזדה קשישתא הזכורה לטוב.

סינבד שלנו היה מלח או ספן או סקיפר, תבחרו לבד את הצלילים שאתם מתחברים אליהם, וכולם בעצם מכוונים לאיש יורד ים ועולה לחוף. היום סינבד כבר עכבר יבשה כמו כולנו, אבל בנעוריו הוא חי מצלילות. בתקופה מסויימת ידע ראשו מים יותר מאשר ידעו רגליו אדמה, וריאותיו התפמפמו בחמצן בלונים קנוי יותר מהאויר הרגיל המשעמם שכולנו שואפים בחינם.

האי הבודד שהוא נקלע אליו בנעוריו, שלהי שנות ה-70, לא היה בכלל אי אלא מקום מבודד להחריד ושמו היה אופירה. היום הוא כבר לא אופירה אלא שארם א שייח כי הוא במצרים. חזר להיות מצרי כשחצי האי סיני הוחזר לסאדאת, אבל בתקופת הישראלית התקיים בו ישוב קטן שבזמנים המאוכלסים יותר שלו מנה אולי 500 נפשות. כל הנפשות הללו חיו בעיקר מתיירים מזדמנים שבאו לצלול ולראות אלמוגים.

נפשות ענוגות יודעות סאטלה. איך לא? סוף סיני, כמעט על המזלג של ים סוף-מפרץ סואץ, רחוק מכל מקום תרבות, מכל ממשל, מכל משטרה, מכל מתנכל. ממול – הים, מאחור – המדבר, מתחת – חולות זהב, מעל – יריעת אוהל. קורת גג כלשהי ובלתי מחייבת היתה עולה לך בערך 40 ש"ח שכירות לחודש אבל מי צריך, מה רע באוהל על החוף? יכולת לחיות שם מ-100 דולר לחודש ולתהות כל החודש על מה אפשר או כדאי לבזבז אותם. "וחוץ מצלילות וזיונים מה עשיתם שם?" – שאלתי את סינבד. "שתינו בירה, כמובן" – באה התשובה מניה וביה.

להמחשה בלבד: כך נראתה שארם א שייח על פי צלמי רויטרס

לעת ערב היו שולחים את נטשה (או מישהי אחרת) עם סירה למים ואחרי חצי שעה היא היתה חוזרת עם 5 דגים. עד שחזרה וצלתה אותם, היה סינבד וחבר זה או אחר מכינים את הגחלים לצליה, מקלפים תפוח אדמה או שניים ושופתים אותם בקלחת, פולחים עגבניה ובוזקים עליה מלח גס, ופותחים (עוד) בקבוק בירה. זה היה גן עדן קטן בקצה העולם. אף אחד לא חש שם שום שייכות ומחוייבות לכלום, באויר היה תלוי קיץ נצחי, ומסביב ציחקקו תיירות ותיירים עליזים ומעורטלים חלקית ומירבית שבאו ליום או שבועיים וחלפו להם חזרה לארצותיהם.

על שפת המים היה פאב בשם "המפלט האחרון" (לסט רפיוג') ומי שהיה נזקק לכמה גרושים היה בא לעזור שם בקילוף תפ"א וגזר. מזח קטן נמתח מהחוף לתוך המפרץ ואליו היו נקשרות סירות הילידים וספינות מבקרים. במשך כמה שנים התערסלה שם במעגן גם ה'אפוהרה'.

להמחשה בלבד: מזח וספינה דמויית אפוהרה

לאפוהרה היה גג רחב ועליו מרפסת גדולה וסינבד מספר שלפעמים כשהיו מפליגים לצלילות רחוקות יותר בים סוף והיא היתה מתנחשלת עם הגלים, היה בעליה, אסקו קוסו, יוצא מתא ההגאים וצועק לחבר'ה שיירדו למטה כי הטיות הספינה על צידה נחרצות מידי עם כל משקל הבליינים שם על הגג. אבל זה היה נדיר. בדרך כלל הוא היה אומר באנגלית עילגת: "מייבי דיס רוזה טיים" – והכוונה היתה שסינבד או מי מהאחרים יואיל בטובו לפתוח בקבוק יין מזן 'רוזה' ויעלה אותו למרפסת. הוא היה חולה צרוף על יינות מסוג רוזה.

הבדואים שהתקשו בהגיית המילה אפוהרה הסתפקו ב'אבו חרא'. היא היתה ספינה מרשימה מברזל. אסקו קוסו היה בעברו תעשיין פינלנדי שהמציא משהו בעל ערך מסויים שתמלוגיו הקנו לו חופש מטרדות פרנסה, ולפיכך ישב לחבר ברזלים ולצרף מוטות פלדה זה לזה עד שסיים ובנה לו ספינה גדולה ויפה. עמד והטעין אותה על אניה והשיט אותה מסביב לחצי הכדור עד למיצרי באב אל מנדב, שם פרק אותה למים, גרגר אותה במעלה הים האדום עד לשארם א שייח, נקשר למזח, וירד למים להשביע את תאוותו לצלילת אלמוגים. הוא בילה שם באופירה כ-6 שנים עם נערה פינית נאה וחטובה בשם בריגיט, שפעם בשנה היתה טסה לפינלנד לביקור מולדת של שבועיים בה בשעה שגברת קוסו היתה מגיעה לאופירה לביקור נימוסין.

כמנהג ילידי פינלנד היה גם מר קוסו שטוף תאווה לסאונה. המנהג בארצות הקוטב מצווה על שליקה בכבשן על בסיס יומי, וכמובן שזה לא משנה אם אתה נמצא במדבר קרח או במדבר חול. לפיכך בנה לו סאונה ביאכטה וכשהטיל עוגן באופירה והתחבר לאנשי המקום, לימד אותם פרק במסורות נורדיות עתיקות והם שמחו להצטרף אליו מידי פעם לשעה דחוסה בקיטון הצר שיכול היה להכיל בדוחק 8 איש. מידי פעם כפעם היה מר קוסו מזלף משרת אקליפטוס על אבני הבזלת הלוהטות והתא הקטן היה מתמלא בארומה מופלאה חריפה ומענגת של אויר לח מהביל שריחו כיער אוסטרלי.

להמחשה בלבד: סאונה בהמתנה

להמחשה בלבד: סאונה בפעילות

ויום אחד התעקש רב חובל יווני תמהוני אחד להוביל אניה עמוסה אלומיניום במפרצי ראס מוחמד. ראס מוחמד היא נקודה מבודדת המורכבת מאי ומיצר היושבים על השפיץ של חצי האי סיני, רחוקה משארם כ-30 ומשהו קילומטרים, ויש בה כמה שוניות אלמוגים גבוהות. האיש קיבל הוראות, הבהרות, התראות ואזהרות ובסוף, כשהצליח להלביש את האניה על שונית עם חור נאה בקרקעית, הסתבר שלא הבין דבר מההסברים. איש לא קיפח את חייו אבל הספינה חרקה לאבדון ואחת דתה היתה לשקוע. צוות מיומן של חולצי פקקים ימיים נקרא לעזרה ובמיומנות גדולה שלפו את מטען האלומיניום מהמצולה והעבירוהו לעקבה. הם ניסו גם לאטום ולהציף את האניה אבל זה לא הלך.

והחברים מאופירה מתבוננים מרחוק, עוקבים ושותקים. נתנו לה לנוח שם מתחת למים כמה ימים טרם שירד העיט על הפגר והנשר על הגוויה. החבורה מאופירה החזיקה ציוד צלילה יקר וטוב, מספיק טוב בשביל לא להתמהמה יותר מידי כשצריך לבדוק מה השתנה להם מתחת למים בים שלהם. לאחר כמה ימים, מששקטו הרוחות והמים ורגע המפרץ מעיסוקי החילוץ, יצא סינבד בספינה עם קבוצת תיירים אותם הצליל באלמוגים. כשסיימו ונחו על הסיפון, ניווט אל האניה הטבועה, ביקש מהתיירים להמתין לו, חיבר רשת למנוף הספינה וצלל לביקור גישושין.

להמחשה בלבד: אניה טבועה בים סוף

האניה נחה לה שם על שונית האלמוגים חרטומה מבצבץ מעל המים וירכתיה כ-35 מטר מתחתם. הוא ניווט את דרכו במסדרונות הנטויים באלכסון כשמגמת פניו הסלופ צ'סט: מחסן האלכוהול הפטור ממכס הצמוד למטבח, מחסנון הגיוני שקיים בכל ספינה על פי חוק הספנות הבין לאומי הבלתי כתוב. בסלופ צ'סט חיכה לו אוצר קטן: 144 בקבוקי וויסקי. ללא שהיות ועכבות הוא ביצע בהם טרנספר מהיר אל הרשת.

בערב עלה כמנצח אל האפוהרה ובידו השלל. הוא מצא את הפיני שולק את עצמו בסאונה והתיישב שם איתו בענן האדים. למרגלותיו הניח מלוא האמתחת בקבוקי וויסקי והשניים התכוננו למשתה הגדול.

אבל הנה שוד ושבר, נפל אסון: אין איש מבין מדוע, אולי הלחץ שתחת המים בו האשם, אבל מי הים חדרו לבקבוקים, הטעם היה גועלי ממש ומטמון המעמקים נפסל. בלתי ראוי ובלתי שתי. עטו שק ואפר וישבו לנהי ומספד, ואחרי כן אמר הפיני המאוכזב: הנה האש והעצים אבל השה לעולה התפגר, ואם אי אפשר לשתות אולי לפחות יועיל להרטבה, ובמקום משרת האקליפטוס שלו הוא יצק קצת וויסקי מלוח על העצים הלחים החמים.

תוך רגע נמלא התא הקטן והדחוס אידי אלכוהול מופלאים והחמצן המועט נמלט על נפשו החוצה בבהלה, ומספר לי סינבד שאז נפתחו שערי שמים ונגלה להם רז מופלא מרזי היקום, שהסאטלה מנישום אידי אלכוהול חזקה שבעתיים מלגימתו גרידא, ודי לחכימא בלגימא.

ועל נמל אופירה הקט ירדה שלווה מופלאה ובאה תקופה ארוכה של 40 יום ו-40 לילה רווית עונג בל ישוער עד שגמרו לשאוף 140 בקבוקי וויסקי שנוצקו על אבני הבזלת הלוהטות של הסאונה באפוהרה.

טיסטלגורם

היום סינבד הוא כאמור עכבר יבשה, ובמקום לעמוד על גשרי פיקוד מתנודדים ולאחוז בהגאים, ישבנו מתנודד באוכפי אופנועים וידיו בכידונים. תחליף אביוני משהו לסקיפר מושבע, אבל יש חיבור מעניין לאופירה ולאוצרות מצולה: הטיסטלגורם.

טיסטלגורם היתה אנית משא בריטית שהושקה במספנות סנדרלנד אנגליה באפריל 1940. קצרים ומרים היו ימיה, כשנה וחצי בלבד, בהם ערכה 3 מסעות וטבעה ברביעי.

היא יצאה מגלזגו שבסקוטלנד ביוני 1941. הימים היו ימי מלחמת העולם השניה והטיסטלגורם, תחת פיקודו של רב החובל וויליאם אליס, נעה בשיירת אניות משא שיצאה למזרח טעונה באספקה לכוחות לוחמי הברית. הם הקיפו את אפריקה, עצרו בקייפטאון לתדלוק והמשיכו ליעד – נמל אלכסנדריה. במחסנים שבבטנה ועל סיפונה, חוץ מאופנועי BSA ונורטון 16H (שהיה דגם נפוץ בשרות הצבא הבריטי) היו גם משאיות בדפורד, חלפים למטוסים, ואפילו קרונות וקטרים לחברת הרכבות המצרית. בשל התנגשות צבאית במפרץ סואץ עוכבה השירה ואולצה לעגון זמנית בפתח ים סוף עד שיתקבל אישור להמשיך. הם הטילו עוגן בראס מוחמד.

מטוסי הפצצה גרמניים גילו אותם וצללו. באוקטובר 1941 פגעו בטיסטלגורם 2 פצצות והיא טבעה. בשנת 1956 ביצע חוקר המעמקים ג'אק קוסטו צלילות במקום וגילה אותה. הוא ליקט כמה הוכחות ושלה ומשה והעלה ממעמקים את הכספת של הקפיטן, את פעמון הספינה ואופנוע אחד. (thistlegorm).

התעניינתי אצל סינבד אם נוכל לזחול לשם ולעשות כמעשה קוסטו ולשלות לנו ממצולות אופנוע או שניים, אבל הוא רק הביט בי ברחמים ואמר: "עוד לא הבנת כי מה שתבעה המצולה – שלה הוא לעולם? רוצה לגימה של וויסקי מלוח?…"

להמחשה בלבד: הטיסטלגורם הטבועה

לא להמחשה בלבד: האופנועים על סיפון הטיסטלגורם

לא להמחשה בלבד: אופנועים צלולים בים סוף כבר 76 שנה

7 תגובות לסיפור לחג: וויסקי מלוח

  1. אומרים שהיה פה שמח וזה.
    בזיכרון הקולקטיבי האישי שלי מפת ארץ ישראל על הקיר בכיתה נראתה אחרת.
    וחוץ מסטלנים דפוקים רפינסלונים כל השאר זוכרים מילים כמו מיתלה, קדש, קונספירצית הליברטי ופינוי ימית.
    באותו מעמד הם זוכרים את הפוליטיקאים רבים על סלע המחלוקת (אם להוזיז אבן גבול מטר ימינה או שמאלה) בזמן שהרצועה נדחפת לנו עמוק עמוק כאלמנט (עוד נחזור למוטיב האנמה)
    אני אישית כבשתי את סיני במלחמת אין ברירה עם זוגתי דאז (שתחיה) – תיירת בלונדה מזרח גרמנית מתנשאת לתלפיות (אבל לרוחב) שהסם שלה היה … מדבר.
    אחרי לילה במלון הכי מפואר בדאהב (שזה חושה? רק עם קצת טיט מסביב) ואחרי שבאדאויים האכילו אותי סאחלב בנמלים של קוקוס פניתי אליה –
    "מאמי, אני פונה ללב שלך. עוני יש לנו בבית. בואי נחזור"
    זה לא עבד וביום השני היא כרתה ברית עם שני באדאווים לקחת אותנו לאיזה אואזיס על הטנדר שלהם. (טנדר כי ג'יפ – זה לא היה. במו ידינו ירדנו לדחוף כי שקע בחול)
    בזמן שאנו מסתלבטים בצל (והבלונדה עם עוד כמה ישראליות צעירות ממני משתשכשכות במי הביבים) עכשוב אחד אומר לשני "אחחח איך שהייתי שותה את המיצים שלה"
    "תתביש לך! היא יכולה להיות הבת שלך" ענה השני בערבית מאסרית תקינה לחלוטין.
    אז הבנתי שערבים עלולים להכיל צלם אנוש.

    הצמאה למדבר לא הסתפקה בחוויה הזו שלי (שכוללת מזכרת – פטריה אכזרית בציפורן של הבוהן לכל החיים) ויצאה לבד כחודשיים לאחר מכן לשבוע עם באדאווי על גמל.
    לא יודע מה הם עשו שם אבל איך שהיא חזרה אליי מאובקת אני הפכתי להיות עכשוב.
    (מה, רק לדנבנאמוץ מותר? אז נניח שאני אל פאצ'ינו בניחוח אישה. הורה!)

    בטיקבוק הזה חייבים להיות אופנועים אז המזרח גרמנית הוציאה אותי לטיולים שגרתיים בכל רחבי הארץ. על ג'אווה.

    ולנוגע בצריכת חומרים נרקוטים שלא כדרך הטבע:
    אז קודם כל אקסיומה- אלכוהול זה רע! קנאביס זה טוב!
    אם היה אפשר לשים במקום החרא תותים איזה פרח בריא ורענן פלוס וודקה במקום מים בנרגילה זה היה חלומי.

    בנתים אפשר לצרוך אלכוהול ישירות לדם עם אנמה(הינה היא!) מבלי התערבות של מתווכים כמו כבד.
    אני עוד לא שם. אומרים שאנימת קפה עושה אחלה קלנזינג.
    את הקפה שלי אני שותה עם… הל.
    אז איך זה שעזה זל עדיין תקועה לכם בגרון?

  2. אגב עיניים כחולות –
    https://www.youtube.com/watch?v=-IYi1bQJ6oA

    (מאשימים אותו שהרביץ. הו. האימה.)

  3. Fxr121 4ever // 22/09/2017 um 7:26 // הגב

    סיפור יפה..מזכיר לי את ימי שארם העליזים בתור תושב כשנה לאחר שחרורי משנת קבע בצבא. 1975 תיזכר כשנה יפה מאד

  4. תענוג. נהניתי לקרוא.
    חג שמיייח

  5. אלי לייבנר // 22/09/2017 um 22:06 // הגב

    כרגיל, תענוג לקרוא.

    הייתי לפני שנים בספארי צלילות בשארם (אחרי החזרתה), בין היתר צללנו לטיסלגורם.
    זה היה טרום ימי הרכיבה שלי על אופנועים, אבל החוויה מדהימה גם כך.

  6. אהבתי את הסיפור
    וקטע הוויסקי מה שאומר ודי לחכמימא אם לא בלגימא אז לפחות בהסניפא
    ואין בעולם יאוש כלל

  7. הימים והלילות מלאי כוכבים בדרום הרחוק. החופש. פסטיבלי נואיבה. אורי זוהר מנחה עם ציציות. נואיבה ודאב שם עצרתי.
    "עם הסיסמא חגיגה חגיגה נואיבה נואיבה אני בא אני בא". /
    מתי כספי. /המדבר עם הים שמסמל משהו שכבר אין – חופש ומרחב.
    מאות אופנועים חונים ברחבה. לשטוף את העיניים ולחלום.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם