חיים במסלול המהיר 

מאת: אלמוני

הבוקר מתחיל בהלמות תופים. זו לא איזו מטאפורה מתוחכמת, זה הצליל. אתה מתעורר בבוקר, יורד במעלית, מתיר שרשרת ומנעול, מעביר לניוטרל ולוחץ על הכפתור. והנה התופים, כמו טם-טם, מעוררים את היצר הקמאי, ממריצים את הדם עם הבטחה לעתיד מהיר. תוך דקות בודדות זה כבר שדה קרב: עקיפה זריזה, המלטות ממשאית, חיתוך אגרסיבי והכרחי. כשאתה מעמיד את המכונה בחניון של העבודה, הדם כבר קולח בעורקים והמוח עמוס בחמצן. כשחבריך למשרד מנומנמים מול המסך, אתה מומרץ, ממלא את הראש בענייני עבודה.

וכשיורד הערב ואתה חוזר לביתך אחרי יום עבודה מתיש, הראש צריך להתנקות. יש כאלו שצופים בטלוויזיה, יש כאלו שמעשנים את דעתם אבל אתה עם המכונה המאיצה, הרוח מכה בצווארון המעיל ותולשת את המחשבות המיותרות מהראש, הן מתגלגלות על הכביש הריק ואתה ממשיך הביתה, נועל אותו ללילה, מלטף את מיכל הדלק ברכות, ומברך ב"לילה טוב" חרישי.

אתה זוכר את הפגישות הראשונות. יפיוף שעומד בחניון אחורי בין אחרים מסוגו, ואתה, ספקן כזה, לוקח אותו לבדיקה וכעבור זמן קצר הבשורה המרנינה: "ללא רבב. זה כלי לכל החיים". מתחרט שהטלת ספק, ואז, הרכיבות הראשונות – איך אפשר לשכוח: התמרונים המהירים, ההפתעה מהכוח המתפרץ בשמחה בכל משיכת מצערת. שובב שכזה… מי היה מאמין ש-500 סמ"ק מפיקים כל כך הרבה כיף?

לא כל האנשים מסביב מבינים מה העניין, ואתה לא חייב להסביר או לומר את האמת. כן, אפשר לקשקש עד מחר על "זה חוסך לי שעות של פקקים" או "לא מכיר בעיות חניה", ואפילו "זה יותר ידידותי לסביבה". יאללה יאללה. אתה לא שם בשביל זה. אתה שם בשביל שבת בבוקר, כשהנשימה נעצרת בהאצה על איילון דרום והסרעפת עורכת ביקור נימוסין אצל הכבד. הצמיגים מתאחדים עם האספלט, הכבישים מתפתלים יחד עם הזמן והנופים מקבלים אותך אליהם. בקופסאות השימורים שומעים גלגל"צ ומריחים את הקציצות ואילו אתה שואף את הנוף פנימה וער לכל נהמה של המנוע. להוריד הילוך? להעלות? וכששעתיים מאוחר יותר אתה נמצא בקצה המדינה, מוריד קסדה ומחייך אל הנוף, הרוח מצננת את המנוע הלוהט – אתה מבין שהיעד הוא חשוב, אך לא פחות היא הדרך. כל הקילומטרים חזרה אתה חושב על הכל ועל הלא-כלום, ובכניסתך הביתה, בהליכה מפוסקת מעט ועמידה זקופה, ברור מי כאן זה שמפריש את הטסטוסטרון.

נכון, כל העסק הזה מסוכן. אפשר להתכחש לסכנה, אפשר להמעיט בערכה או להמציא סטטיסטיקות אלטרנטיביות בראש, אבל אלו שקרים מתוחכמים, לא יותר. אמא שלך דואגת, גם אשתך. בצדק, יש לומר. בנערותך, אבא שלך אמר שעדיף אקדח: יעשה את אותה עבודה, יותר באלגנטיות ויותר בזול. אז עכשיו יש לך את שניהם, ולך לא נותר אלא למגן את עצמך ולהיזהר.

כמעט ואין רוכב שלא נפל, וגם אתה כבר חלק מהסטטיסטיקה. זכורה גם הנפילה האיומה ההיא, בסיבוב הרחוק. נפילה מטופשת ומפחידה. בעוד ריאותיך ריקות מאוויר ולא מצליחות להתמלא, אתה חושב על חייך עד כה. וכשאתה מבין ששרדת הפעם ואולי נפצעת, אתה חושב על השאלה החשובה: "האם אוכל להמשיך לרכוב?" ושלושה ימים מאוחר יותר, מול רופאת המשפחה המבוגרת, היא מאבחנת שזה ממש כלום ושואלת על הסיבוב ההוא. כן, היא מכירה אותו.

וכן, אתה גם פוגש המון זקנים, וכל אחד מהם מספר לך שהוא היה רוכב בסוף שנות הארבעים, על האינדיאן הצבאי, ויש את אלו שעדיין רוכבים על הבימר שלהם, ואם כל אלו שרדו, גם אתה יכול.

כי אולי באמת החיים יקרים מדי מכדי למות,  אבל הם יקרים אף יותר מכדי לא לחיות בהם!

ועדיין, אחרי כל סטטיסטיקה שמכה באחרים, משהו צובט בלב. וצובטות גם התגובות. מתלהמים ודורשים להוריד את שכמותך מרצועות האספלט. הם יאשימו אותך בהתאבדות, בפראיות, בכל חטאי העולם. אבל אתה יודע את האמת, על הקנאה המדברת מגרונם. כי גם אתה היית מתמרמר אם היית ישוב במאזדה, מתנהל באיטיות מעייפת, ופתאום החיים טסים לך ליד החלון, חיים של מהירות, חופש, סקס ורוח. חיים המתנהלים לפי כללים אחרים, כללים המתירים להתקדם גם כשכולם עומדים במקום, לעמוד איפה שלאחרים אסור. אבל אתה לא שייך לסוג המיעוטים שנמוג. הכלבים נובחים, והשיירה עוברת. עוברת ברעמת מנועים מחרישת אוזניים.

הצדקנים גם יקשקשו משהו על חסכים ופיצויים פסיכולוגיים, כל מיני תיאוריות בגרוש שמתרצות להם למה לא כדאי לרכוב. זכורה לטוב הפסיכולוגית שהיגגה כל הדייט על "סמלים פאליים" ו"השלכות", אבל שלושים דקות מאוחר יותר, כשגוש של פלדה חבוק בין רגליה, היא רק צרחה "מהר! יותר מהר!". בכלל, רוב הנשים עורגות אל הכלי, ואפילו אשתך למדה לקבל את העניין. מה שהחל כהתנגדות עזה, הפך אחרי הרכיבה הראשונה ל"טוב… אולי זה באמת לא כזה נורא" ואפילו כמה שיעורים…

ואולי אתה גם שונה מחבריך הרוכבים. הם אוהבים לשחק בחד-אופן בשם ווילי או סטופי, וגם לעסוק בגרזנאות או שיופים, אבל אתה לא חוטב עצים ולא נגר, ופעלולים זה לקרקס. גילית בעצמך שהשטח הוא נחמד, אבל הדרך אליו מעניינת הרבה יותר. אתה בעניין של כביש, לך חשובה הדרך, והרוגע הזה משאיר אותך בפנים. אחרים שורפים את הכביש במרפקיהם וברכיהם ונושרים אחד אחד, מוכרים את אהבת חייהם ונשארים עם תמונות וסיפורים. אבל אתה לא ממהר, יש לך עוד רבבות של קילומטרים לרכוב ואין לך שום כוונה להפסיק עם אורח החיים הזה.

כן, הדבר הזה הוא לכל החיים. אולי תקנה נוספים, ילדיך אולי ירכבו גם, אבל בעוד חמישים-שישים שנה, עת תושלך אל מקום עפר רמה ותולעה, אולי תוריש אותו לנכדך. שגם הוא יידע שיש יותר בחיים מאשר לעבור ממקום למקום. שגם הוא יידע שיש דברים שהם לתמיד, וגם הוא יתרגש בכל פעם שהוא יסתכל על הדבר הזה – אופנוע.