שובו של החמוריני

בדרך הארוכה מהמרכז לערד, אסף עם המצלמה, לא מפסיק להתמוגג ממה שהחורף הזה עשה לגבעות גורל, לרכס הר עמשא ובעצם לנגב כולו ומתקתק שוט אחרי שוט. "תראה את המרבד הסגול שם ליד חורא!", "תסתכל שם, תראה מה הולך צמוד לדריג'את", ואני בקושי מצליח להשאיר את העיניים על הכביש, מחפש עוד ועוד סימנים של חורף מושלם ושל אביב משתולל. להקת חסידות ענקית מלווה אותנו מעל, והכביש הידוע לשמצה בין צומת שוקת וערד, בוהק עכשיו בניקיונו לאחר סלילתו מחדש. אלמלא הניידות של מתנ"א, היינו מרביצים כאן קמ"שים על ימין ועל שמאל.

קבענו עם ולנטין בשישי בצהריים, ליד "המוזה" בערד, כדי לראות במו עינינו את הפלא – מוטו-מוריני דארט, בלבן פנינה, שהגיע לארץ בשנת 1989 ביבוא סדיר על ידי "סלע אופנועים". אופנוע ששופץ “ברמת הבורג” אחרי עשרים שנה בהם היה גנוז יחד עם כסאות וספרי קודש ישנים, במרתף של בית כנסת ישן בערד, וכעת, עם הגיעו לגיל 30, חזר לכביש בסטטוס הנחשק של רכב אספנות.

קצת הקדמנו, אז נכנסנו לליבה ההיסטורי של ערד, נהנים לראות רכבים ישנים מציצים מהחצרות. פה וולבו 121, שם סאאב סטיישן,  והנה אפילו פורד סיירה וגם קאפרי שתי דלתות! בתום הסיבוב בשכונות הוותיקות חנינו ליד המוזה. במגרש החנייה, מוקפים מכל עבר במכוניות ליסינג, עליהן רתומים אופני כביש ואופני הרים, איכשהו טחנו שוב את השאלה המרטיטה, מי עדיפה, יונדאי איוניק או קאיה נירו, או אולי בכלל הקאיה דיזל סטיישן היא היא הקלף המנצח.

את הדיון המאלף קוטע לפתע בקפייר רועם של אגזוז של מנוע וי טווין, מודיע חד משמעית שוולנטין והמוריני בדרך.

"מי זה הוולנטין הזה בכלל?" שאל אסף בבוקר, ואני הפניתי אותו לקבוצת הפייסבוק "ערד הקלאסית", בה חברים לא מעט אספני רכב שקבעו את מקום מגוריהם בעיר עם האקלים היבש, שמיטיב כל כך עם רכבים ישנים ומונע מהם להחליד עוד. בקבוצה הזו העבירו לאחרונה תמונות מרתקות של פרוייקט שיפוץ אופנוע איטלקי נדיר בידי ולנטין, ד"ר למתמטיקה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מה שהביא אותנו הלומה.

אף רוכב אופניים בחנייה של המתחם לא נשאר אדיש למראה האופנוע המכונף, עטוף בפיירינג מהאספלט ומעלה, שנכנס למקום ברעם מפלט שתיים לאחד. אסף שורק בהתפעלות, מוציא את הלייקה ומתחיל לתקתק סביב המוריני המהמם.

 

אז מי אתה בכלל, מוטומוריני דארט?

מכניקה:

תוצרת איטליה, 350 סמ"ק, ארבע פעימות, שני צילינדרים בתצורת וי, מקורר אויר, חולק מכלולי שילדה ומתלים עם אחיו הזעיר, הקג'יבה פרצ'יה 125. במקור, נועד למלא את החלל בין דגמי ה 125 הלוהטים של קג'יבה, לדגמי ה-650 ממשפחת האלאזורה. משקל יבש 170 ק"ג, הספק 27  כ"ס, גיר 6 הילוכים, מהירות מקסימלית 150 קמ"ש, הצתה אלקטרונית מבית קוקוסאן יפן. 900 יחידות בלבד יוצרו, רובן בנפח 350 סמ"ק וכמאתיים יחידות בנפח של 400 סמ"ק. לישראיל הגיעו אולי חמישה אופנועים.

עיצוב:

אי אפשר לפספס את המראות שיצוקות לפיירינג, את כיסוי הגלגל הקדמי שנושק לרצפה, ואת המעטפת של הגלגל האחורי. עיצובו של האופנוע זועק בקול רם "אני נולדתי ליד הפאסו, אני האח של פרצ'יה, ואני הייתי פה קודם, לפני ה 916 של דוקאטי!" ובארבע מלים: "מאסימו טמבוריני (ז"ל) – לפרצוף שלך!".

ומי אתה, ולנטין?

"עליתי לארץ ב-1992  מולדיווסטוק, הייתי בן 20 אז, אחרי תואר ראשון במתימטיקה בפוליטכניקום. אבא שלי הביא לארץ אופנוע ג'אווה עם סירה, והיא הייתה הרכב המשפחתי בשנתיים הראשונות שלנו בארץ.

יום אחד הציע מישהו לאבא שלי החלפה ראש בראש, הג'אווה עם הסירה, באופנוע איטלקי יד שנייה בן ארבע שנים, המוטו מוריני. אנחנו חשבנו שזו עסקה טובה, הג'אווה היה מיושן ומעושן, והאופנוע האיטלקי, בעומדו ליד הג'אווה, נראה לנו כמו פרארי ליד לאדה.

במבט לאחור, מוסיף ולנטין בגיחוך, המוטומוריני היה אופנוע העמידה הטוב ביותר. שום דבר לא עומד יפה כמוהו. בנסיעה – זה כבר סיפור אחר. המנוע מלכתחילה צנום יחסית, ופתיחת המצערת לא מניבה תאוצה, רק סאונד טוב. אחרי חודש, נסתם לו קרבורטור אחד. אחרי חודשיים, באמצע נסיעה, נשבר הבורג המהדק של הקליפ און של הכידון. אחרי חצי שנה, התפרק משהו בראש מנוע. אבא התייאש מהאופנוע לגמרי. לא היו חלפים, לא היה יבואן, לא היה מי שמכיר את האופנוע הזה בכלל. בתוך המשפחה הוא זכה לכינוי "חמוריני".

ואז, בעצתו של רב השכונה, גילגל אותו אבא למחסן מתחת לבית הכנסת, כדי שאולי תבוא ותיכנס בו איזו ברכה מן השמיים. וכך, נגנז לו החמוריני לשנת חורף ארוכה ארוכה.

ומנין הידע שנדרש לשיפוץ כל כך מדוייק ?

לנטין מגחך: מן השמיים שלחו לו ברכה, באיחור של עשרים שנה… השכן שלו התחלף, והגיע במקומו איטלופיל מושבע, שרוף על דוקאטי וברשותו שתי אינדיאנות ישנות. מבחינתו של האיטלופיל, לתקן את המנוע התקול של המוריני היה משחק ילדים. שאר המכלולים, הפיירינג והריפוד נשמרו לא רע במחסן באוירה היבש של ערד. שמנים רועננו, גומיות יבשות הוחלפו, ומה שטעון גירוז גורזן.

"לא עברנו פעם אחת אצל דוד איביי", מסכם ולנטין את השיפוץ, "רק ברכה היתה חסרה לאופנוע הזה".

 

  *   *   *

הכל "פייק ניוז"?
כך היה מאז ומתמיד. פשוט היינו תמימים יותר.
לרגל חגיגות האחד באפריל, פינטזתי על האופנועים שלא קניתי, וגם כבר לא אקנה.
ארץ הפלאות בה שוטטתי, וממנה נלקחו התמונות של המוריני היפיפה, היא אתר יד2 הגרמני, mobile.de.
בארץ הפנטזיה שלי, מותר לדמיין שיש בארץ אופנוע כזה שמור, שלא חסר לו כלום, שאין לו חלודה, שאין לו שבר מימין, שאין לו בקע מפשעתי משמאל, וסדק למטה באגן השמן. כזה שהשבתו לכביש לא הייתה כרוכה במסע קניות אינסופי באי ביי, בשיטוט בין בעלי מלאכה, בלילות בלי שינה אבל עם גריז על הכרית.
בטוחני שמי ששיפץ אופנוע שנסע בארץ הקודש, יודע כמה הפתעות ומפח נפש היו לו בדרך… אבל בארץ החלומות, מותר שהכול יילך חלק. וגם מותר להכניס הקלות…..אכן רק בדמיוני יש דמיון בין המנוע של המוריני, למנוע של האינדיאנות והפאנטות. אבל כל השאר חצי אמת… אני אפילו מכיר מישהו עם שתי אינדיאנות…

13 תגובות לשובו של החמוריני

  1. נראה נפלא לקשיש בן שלושים.אחרי הצצה בספידומטר,בקושי גמר הרצה.

  2. רמי סגל // 01/04/2019 um 1:29 // הגב

    מוטי…..בושה וחרפה איך לא עירבתי אותי. היו בארץ עוד כמה מוטומורינים ולמנוע V TWIN שלהם אין שום קשר ל DUCATI. תגיע אלי לתיקונים….

  3. אופניק // 01/04/2019 um 7:24 // הגב

    עוד לפני שקראתי נזכרתי בפרצ'ה הצהובה עם הבחורה מהפרסום האגרסיבי של שנות השמונים. יפהפה.

  4. מדהימה ההמצאה הישראלית הזו "ראש בראש"
    אני החלפתי את הג'אווה 640 ראש בראש עם ווספה. קוזה.

  5. המנוע היה סביר בקושי ותופס בוכנות, צילינדר כרום אם זכרוני אינו מטעה, כל השאר כיאה לאיטלקי,ים תקלות וחוסר אמינות מוחלט תקיעות בדרך אין סופיות,בעיות חשמל, מוסכים שחטו בתיקונים כי כל תיקון היה חוזר על עצמו מפאת ליקויי יצרן, צניחה חדה במכירות המשומשים חתונה איטלקית,קשה ובלתי אפשרי היה להתפטר מאיטלקי. היחידי ששרד היה המוטו גוצי. G5. לי היה חמוריני 500 דאקר. יחסית היה סביר.

  6. כתיבה משובחת כמו תמיד

    • יוסי כהן // 03/04/2019 um 9:00 // הגב

      הוא היה חונה בירושלים ברחוב הנביאים ליד הדוידקה ?

      • המערכת // 03/04/2019 um 10:04 // הגב

        אולי,
        ואולי לא הוא,
        בכל אופן זה הספציפי לא ביקר בארץ מעולם…
        ראה עידכון מאת המחבר בתוך הכתבה (-:

  7. לנשר האגדי- אתה בטוח שלא קראו למוריני 500 שהיה לך, " 500 קאמל"?
    זו אופנוע שניסה כמה עונות, האחרונה ב 1985, לנצח את הדאקר. בעונת 1985, אחרי 20 יום מפרכים, כשהוא מדורג שני בקטיגוריה, מבחין ג'יאנו גליוטו בקבוצת ילדים על החוף המפורסם של היום האחרון בדאקר.
    הוא מאט כדי לא לפגוע בילדים, והקאמל מוריני 500 שלו נכבה.
    מעשה שטן, הקאמל לא מניע, והוא מנסה להניעו בדחיפה, כדי לגמור את 3 הק"מ האחרונים מתוך 14,000.
    הוא נפסל בשל הגרירה האסורה, והחמוריני הארור רושם דף נוסף בספר הכשלונות המפואר שלו.

  8. מעניין למי יש אקסקליבר במדף של הספסל של הבתכנסת …

  9. השיבר הראשי // 03/04/2019 um 9:55 // הגב

    אחלה סיפור !
    תופס גם בכל תאריך בשנה.
    מישהו עם 2 אינדיאנות במחסן, לא יכול להיות דביל כזה גדול גם באחד באפרילץ

  10. האקסקליבר כן יובא לארץ
    קראו לו נפתלי אאל"ט והוא היה גם היבואן של ג'אווה על ז'בוטינסקי בפתח תקווה

  11. האקסקליבר הובא לארץ על ידי מורגן אופנועים, רק אחרי לחצים ונדנודים בלתי פוסקים של שוחרי המותג בארץ. הייתה הסכמה מקיר לקיר בכל העיתונות המוטורית, זו המודפסת וגם זו האלקטרונית, שחייבים, אבל ממש חייבים, להביא את שני האקסליברים לארץ, גם את ה 350 ואף את ה 507.
    "היינו כחולמים" הרהרו בקול רם שוחרי עמותת מוריני, כשעראפת הביא לרמאללה את ה 507, ואחרים טענו, שהמשיח בכלל העדיף את ה 350, שהיה קל לשליטה.

להגיב על קסד לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם