"היא"

הפואמה מלאת האהבה הזו היא אחד השרידים מהזוגיות שהיתה בין רותם לליאת. רותם נהרג על האופנוע זמן קצר לאחר מכן

מאת: רותם צברי (פורסם לראשונה בפולגז 2005)

היא שאלה "איזה אופנוע היה לך?"
חייכתי, "מה זה משנה ? הרי את לא באמת מבינה באופנועים…"
הביטה בי בעיני החלום שלה מספר שניות, כמו לשחרר את חרצובות לשוני: "איזה אופנוע היה לך?"
הקסם עבד.
"YZF600R".
חייכה, הסתובבה, הלכה לה.

חמש דקות נאספו לשעון הזמן.
החיוך חזר.
"ימאהה? הדגם לפני ה-R6?"
הנהנתי בחיוך.

הניצוץ הזה, שכשרואים אותו לראשונה, מרגישים חוסר אויר בבטן. חום בלחיים. פעימות הלב שבצורה לא הגיונית מפחדים שהיא תשמע.
הניחוח של שערה שמשכר את החושים, להתמכר – לקול צחוקה, לחיוכה, לעיניה המהפנטות.
להרגיש שהאינסטינקטים הקדמונים סוחפים קדימה מתוך הכרח להגן ולשמור.
להתגעגע גם כשהיא לצדך.

אוהב אותך, לראשונה, על האופנוע, 187 קמ"ש.

נס הרים – בנקודת התצפית האהובה עלי.
הקול היחיד ברקע – הרוח והמנוע של האופנוע שמתקרר. נתתי לה את מגזין בייקס של חודש יוני: על שער העיתון תמונתה והצעת הנישואין.
קרובה עד פעימת לב מלהתעלף, לא הסתכלה כלל על הטבעת.
כן.

היא זאת שחצי שנה אחרי שהכרנו, רכשה עבורי קסדת Arai יפיפייה ב-4000 ש"ח.
היא זאת שדוחקת בי להחליף צמיגים כי כבר אין בשר והבטיחות חשובה יותר מהמינוס.
היא זאת שאומרת לי… "הכל בסדר? מה קרה היום? למה לא נתת בגז?".
היא זאת שמבינה את התסכול שלי בחורף.
היא זאת שמחייכת בסבלנות כשאני אומר לה "יורד לשטוף את האופנוע ניפגש עוד שעתיים שלוש".
היא זאת שהפנימה שאני מנקה את הקסדה שלי והיא את שלה.
היא זאת שכשאני נותן טיפונת גז בניוטרל ברמזור, עוד לפני הירוק, יודעת שצריך לתפוס חזק יותר.
היא זאת ששואלת אותי לפני עליה לאופנוע, "אפשר לעלות?".
היא זאת שאם לא שמעה "כן" או לא הבינה מה אמרתי תשאל שוב לפני שתעלה.
היא זאת שתטפח לי פעמיים על המותן לאחר שישבה מאחור ותסמן שאפשר להתחיל בחגיגה.
היא זאת שבשנייה שאני מתכנס מתחת לחופה, היא מתכנסת אחריי כי אוטוטו יהיה המון רוח.
היא זאת שכשאני נותן לה טפיחה קלה ברגל, היא יודעת שהולכים לרדת הילוך או שניים ומהדקת את החיבוק.
היא זאת שזורמת איתי בפניות יותר טוב מכל אחד אחר.
היא זאת שתכה בי שלוש פעמים ברגל אם תראה ניידת של מתנ"א בסביבה.
היא זאת שעדיין לא למדה שהכלל של שלוש פעמים ברגל תופס רק לגבי ניידות של מתנ"א ולא לגבי שאר משטרת ישראל.
היא זאת שיודעת שאם יש אופנוע אחר מלפנים יש להצמיד ברכיים ולהדק אחיזה כי הולך להיות מעניין.
היא זאת שכשיוצאים להרוות את הגרון ולהשביע את הבטן מוודאת מראש שהאופנוע יהיה בטווח ראיה.
היא זאת עם החוטיני המטמטם שגורם לי לפעמים לרצות להיות ברכב מאחורינו ברמזור.
היא זאת שכשעוצרים ברמזור עושה לי נעים בירכיים.
היא זאת שיודעת שלאחר מכן הנסיעה תמיד קצת מזוגזגת.
היא האישה שאני חולק עימה את החופש שלי.

5 תגובות ל"היא"

  1. שמעון חש // 08/07/2015 um 13:37 // הגב

    מרגש.
    ככ רומנטי ויפה… ואז מגיעים הנישואים והילדים והשחיקה והשיגרע… קשה..

    ינוקא,
    תפרסם בבקשה את הטור על עצי הבאובב והבן שלך….

  2. שמעון חש // 09/07/2015 um 6:50 // הגב

    ועוד הזמנה
    הטור על הבחור שאהב לתקן ולשפר ולהזמין חלקים באיביי יותר מאשר לרכב..

    בברכה

  3. ראוי לכתוב "רותם צברי ז"ל",
    לאור העובדה שהוא נהרג ברכיבה לפני כמה שנים 🙁

  4. מקסים.. נמסתי ^_^

להגיב על שמעון חש לבטל

כתובת האימייל שלך לא תפורסם