פשרות

הקדמה ארוכה למדי.

במשך שנים בחנתי אופנועים. ברוב השנים הללו הייתי כבר איש משפחה, אבל זה מעולם לא הגביל אותי. מה גם שחזרתי לרכוב מיד לאחר פציעה חמורה, והרגשתי שהתמתנתי ובהחלט רכבתי זהיר ולאט יחסית.

מעולם לא הייתי רוכב טוב במובן הקלאסי של המילה. בחלקים מסויימים של שנות התשעים הייתי רוכב מהיר מאד, אבל בסגנון רכיבה מפגר למדי שטוב שיצאתי ממנו בכלל בחיים. יהודה איילון, לבטח מגדולי הרוכבים ומהמהירים ביותר שנחתו פה, סיכם הכל בארבע מילים כשאמר לי "אתה רוכב כמו משוגע".

ואז היתה הפציעה ההיא, וחזרתי לרכוב. הפעם כבוחן.

האופנוע האחרון שבחנתי ממש היה CBR1000RR 2006. הרגע שבו אמרתי לאשתי שזהו, זה היה האופנוע האחרון ונגמר הפרק הזה של מבחני הדרכים, היה רגע שלא אשכח לעולם. אשתי – אשה חזקה שאוכלת עשרה גברים מסוקסים לארוחת בוקר לפני קינוח, לקחה את הכסא שלידו עמדה, הניחה יד על חזה, והתיישבה בלי קול ועם דמעות בעיניים. מעולם לא חשבתי ששנות המבחן שלי גרמו לה לכל כך הרבה לחץ ונשבעתי שלא אבחן עוד לעולם. שבועה שלא ממש עמדתי בה בשנה האחרונה.

מאז רכבתי בעיקר בסופי שבוע על הפיירבלייד, ובמקביל יצא שהתחלתי לאסוף אופנועים עד למצב בו היו לי שבעה. או יותר נכון, ששה אופנועים וקטנוע עם גג. אחד מהאופנועים הוא אופנוע שבניתי לי סופר היפר דופר ספורטיבי, שמבוסס על הדיוק 640 של KTM, אבל מוציא רק כ-60 כ"ס ושבניתי כדי שלא אוכל לרכוב באמת מהר. אופנוע שיגביל אותי.

בשנה האחרונה שוב בחנתי קצת. בקטנה. אבל הצלחתי לשלוט בעצמי. רכבנו בסבבה. נסעתי למשל עם מיצו על שתי מוליטסטרדות, וברגע שהרגשתי שהקצב שמיצו הכתיב לא מתאים לי גם בגלל הכביש המוכר לו היטב אבל לא לי, וגם כי הוא רוכב מהיר ממני, עשיתי סטופ והורדתי גז. כך היה גם במבחנים אחרים.

אבל המבחן של ה-GT-1290 של KTM כבר היה קו פרשת מים. פורשה שעקפה אותנו במהירות בעת שינוקא ואני היינו בשיוט נינוח הדליקה לי פיוז שכבר מזמן חשבתי שנשרף ואיננו, והתחריתי עם הפורשה מלמטה ועד לסטף למעלה כשהאופנוע על 170+ כוחות הסוס שלו נמצא או במנתק ההצתה, או ב-ABS צורח. "הרסת לי את השבת" אמר לי בחיוך למעלה בעל הפורשה ונסע, ואני ישבתי לחכות לינוקא שיגיע והתחלתי להיבהל מעצמי.

אחר כך היה את הג'יפ שיצא מהשטח וחסם לי את היציאה מהפניה בכביש עין השופט ואיכשהו יצאתי מזה חי ובשלום למרות הכל, במקום להימרח לו על הפגוש האחורי.

תיכף כל ההקדמות הללו יתחברו.

בשנה האחרונה הסתכלתי על האוסף היפיפה, והחלטתי שדי; לאסוף זה יפה, אבל לרכוב זה יותר יפה. החלטתי למכור את כל האופנועים מלבד ה-900RR, כולל את זה שבניתי בעצמי, ולקנות אופנוע ספורט אחד עליו אוכל לרכוב בסופי השבוע בכיף. ההחלטה נפלה על ה-S1000RR שופע הבקרות, ומיד כשמכרתי את ה-GSXR-750 המיתולוגי שלי כך שהממון היה בכיסי, התחלתי בגישושי הזמנה של אחד כזה חדש.

ואז ביטלתי את כל העניין.

מישהי זרקה לי ש"איזה מגניב, תוכל לקחת את לביא (בני בן ה-7) לסיבוב על האופנוע", ואני אמרתי לה שמה פתאום שאני אסכן את חייו? ואז עצרתי לרגע: ומה, לי מותר לסכן את חיי? האם הילדים שלי – לו היו יכולים, היו מאפשרים לי לרכוב כמו שאמורים לרכוב על הבימר הזה בהרי ירושלים ובמלכישוע? בוודאי שלא. אשתי לא אמרה כלום כי היא לעולם לא תשים לי רסן על הצוואר, אלא רק היתה עצובה בשקט. הבטחתי מליון פעם שארכוב יחסית בזהירות, הסברתי שאני קונה אופנוע בטוח, הפלגתי בשבחי הבקרות האלקטרוניות, אבל הרגשתי שהעננה חזרה לרבוץ לה על החזה. אבל האמת היא שיותר מהכל, הפחדתי את עצמי.

ב"מירוץ" עם הפורשה קרה מצב שכבר שנים לא קרה לי:

על העיניים והמח ירד מסך עבה בו לא קיים כלום חוץ מהאופנוע. רכבתי חסר פחד לחלוטין, אימצתי את האופנוע למגבלות שלו, כך שגם ולמרות התערבות הבקרות הוא החליק, התפתל. רכבתי פתאום בסגנון הרכיבה "ההוא", של פעם. של שנות התשעים. הסגנון ההוא חסר הגבולות שלא מתחשב במגבלות אחיזה, כח, יכולת, ומסתבר גם לא בזה שאתה בעל משפחה עם בית, אשה, ושלושה ילדים.

וזה הפחיד אותי. הפחדתי את עצמי. נבהלתי מכך שיכולתי ואוכל להשאיר את המשפחה ואת הילדים שלי בלי אבא. פחדתי לגרום להם באנוכיותי שיבכו, שיקרע להם הלב, שיצטערו, שחייהם ישתנו לנצח לרעה, גם רגשית, גם פיננסית. מהרכיבה הזו חזרתי מזועזע מעצמי ומהסיטואציה בכלל, במקום להיות ב"היי".

עצם זה שהמח שלי נכבה באופן לא רצוני, עצם זה שרכבתי בצורה די חסרת אחריות כבעל משפחה, הפחיד אותי. הראה לי שכנראה שגם אצלי, למרות הכל, יש סוויץ' שבו אני עובר למוד התקפה כשבא הטריגר הנכון, ואז כל מערכות ובקרות הזהירות וההתחשבות כבות ומתאיידות. ומי יתקע לי כף שזה לא יקרה שוב כשאקנה את הבימר?

אז בצער רב החלטתי פעם אחת בחיי להיות פחות אנוכי, לחיות עם דחיית סיפוק, לחיות עם חור עצום שמסתובב לי בלב כבר שלושה שבועות ויסתובב כנראה עוד שנים, ולוותר על חלום ה-S1000RR.

חזרתי אחורה אל ההחלטה שלא לוותר על רכיבה ספורטיבית, ואל אותו אופנוע שבניתי בדיוק בגלל אותה החלטה. אופנוע עם מעט כח, עם יכולות ספורט נהדרות מהטופ העליון, אבל אופנוע שאני לא יכול להיסחף אתו מעבר לגבולות ההגיון המשפחתי. אופנוע של ON/OFF שמתאים ויש לו כח לכבישים מפותלים בלבד, אבל אין לו כח לסחוף אותך לטירוף האמיתי. ואם ארצה משהו יותר חזק מדי פעם לקו ישר, תמיד יש לי את הפיירבלייד האיום לסיבוב נמרץ.

לפעמים החיים הם פשרות.

והגעתי לפשרה. בעיקר עם עצמי.

8 תגובות לפשרות

  1. פשרה זה לא. קח את הכסף ותצא כל חצי שנה לסוף שבוע על מסלול. זו רכיבה ספורטיבית אמיתית.ולא לשחק בנדמה לי על כבישים ציבורייים.אין מקום להתנהגות כזאת על כבישים שנוהגים בהם אחרים שרק רוצים להגיע מנקודה א לנקודה ב גרועים ולא מתחשבים ככל שיהיו.

  2. גיא רדר // 25/12/2016 um 9:40 // הגב

    זו בדיוק נקודת הזמן (והבשלות, איכס איזו מילה מגעילה) לרדת לשטח….

  3. לגמרי מבין ומזדהה עם הכתבה הזו , יש הרבה שיטות לנסות להתגבר על הילד המפגר שיושב לנו בתוך הראש ושורף את הנתיך של האחריות והשפיות מידי פעם שאיזה פורשה או גרוע מכך אופנוע אחר עוקף אותנו בהתגרות , לפני כל עליה על האופנוע להקדיש שניה למחשבה על מה שעלול לקרות יכול לעזור מאוד , לקחת את הילד לסיבוב מידי פעם דווקא יכול ללמד אותך ריסון אמיתי מה הוא גם כן , למי שיש הממון אז באמת לצאת למסלול בחו"ל פעם בכמה חודשים (לרובנו אין) , ירידה מאופנוע לא באה בחשבון למכורים שבנינו כי אבא חי פיזית אבל מת נפשית זה גם לא משהו , אז מה שנשאר זה באמת לנסות בכל הכוח להתרסן , ועדיין לצערי מידי פעם הילד המפגר מצליח לשרוף את הנתיך.

  4. בגלל זה אין, ולא יהיה על השטח.
    בשטח הכל סולח, הבוץ כואב בנפילה אבל בולם במקצת..
    החול מלטף, הסלעים מפחידים אבל נעברים במהירות נמוכה..
    הכל פורח,ירוק,מזמין..
    והעיקר, לא תיהיה שום מאזדה שתתן עלייך שמאלה בזמן שאתה על 160 קמ"ש..
    במקומות בהם רכבתי אולירוכב יותר מקצועי ממני יסחט 100 קמ"ש וקצת!
    חביבי בוא לשטח, הוא סולח, הוא מחזיר אותך הביתה לילדים, והוא גורם לך לרצות להביא אותם איתך.

  5. עמוס ברעם // 25/12/2016 um 22:39 // הגב

    זה אכן עניין אינדיבידואלי להגיע שם לקצה ועוד בכבישים שלא מיועדים לכך. אני שמח שאתה יכול בעיניים מפוקחות לומר שהיית שם והצלחת לחזור בשלום .
    סע בדרכים טובות ותהנה .

  6. שתיים

  7. תענוג כרגיל

  8. מני רוט // 27/12/2016 um 0:27 // הגב

    שמח שהגעת למסקנות הכמעט דומות לשלי . ההבדל הוא שאני לא יורד מהאופנוע . אני מעולם לא בחנתי אותו . מעולם לא ניסיתי את גבולותיו . מעולם לא סכנתי את עצמי במודע . והתייחסתי אליו ככלי תחבורה שתפקידו להביא אותי בביטחה ובהנאה ממקום למקום .

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




five × 4 =