האופנוע ששבר אותי ((מיחזור))

מאת: יואב מאור

עוד לפני שרכשתי את האופנוע הראשון שלי, חלמתי על האופנוע הבא – Husqvarna WR360.
את החלום כנראה ספגתי מסביבתי הרכובה – בין אם היה זה חבר לרכיבות סוף ואמצע השבוע – אחד בשם שי גרשוני – שהפליא בביצועים על  Cagiva W4, ופינטז על האופנוע הזה, או שמא היה זה אפי הורדן, שלקח אותי לכמה מסעות רכיבה בארץ, בעודו רכוב על האסקי שכזה. אני זוכר את אפי (הדי נמוך) מעמיד את האופנוע על רגלית, עומד מימינו, ומניע בקפיצה עם רגל שמאל, אחרכך מקפץ על האוכף הכחול והגבוה ונותן גז. ואולי בעצם היה זה נועם חצור, שפתח סוכנות של קג'יבה-דוקאטי-הוסקוורנה בפתח-תקווה, ואצלו ביליתי תקופת מה, בעיקר בהסנפת ניחוח אגזוזים. אולי אפשר וכדאי להאשים גם את ג'קי מרטנס הבלגי, אשר כנגד כל הסיכויים והתפיסות המקובלות, ניצח ב-1993 את אליפות העולם במוטוקרוס 500 סמ"ק, כשהוא רכוב על האסקי 610 ארבע פעימות. באותן שנים, להתחרות על אופנוע ארבע פעימות, בשדה שכולו שתי פעימות, היה זינוק בעמדת נחיתות. אבל מרטנס וההאסקי המפלצתי שלו, הוכיחו את מה שהפך כבר לנורמה מאז, והעלו ארבע פעימות לפודיום, אחרי העדרות של 20 שנה! מצדיק פוסטר שלו בחדר, או לא? בכל אופן, התחלתי לפתח דיבוק.

22אז בשם הפורמליות עם הגיעי לגיל 18, עשיתי רישיון 500 סמ"ק, והחלתי בחיפושים. בחיי, מה עשינו בלי יד2 ופייסבוק בימים ההם? אחרי כמה טלפונים, הלכתי עם אבא זאביק לפגוש בחור בשם יהודה משפטי, שסיפר שהוא רוכב על האופנוע יום-יום לעבודה. האופנוע נראה שמור ויפה, אבל המחשבה על המסכן מתרוצץ ברחובות תל-אביב כאחרון טוסטוסי השליחויות, גרמה לנו לפסול אותו במהרה. אז הגענו למושב היוגב ולבועז פלדי. כבר בזמנו יצא שמו ברחבי העמק, וקצת מעבר, כחובב האסקי מושבע. הפעם הוא ניאות למכור את הבובה הזאת, לילד נלהב שכמוני. השנה היא 1997, והאופנוע בן שנתיים. שוקל 100 ק"ג, ומוציא כ-60 כוח סוס ממנוע שתי פעימות בנפח 360 סמ"ק. חרף מחאותיה של אימי, רוקנתי את קופת החסכון לקולג' – זאת שהיו פותחים לילדים ביום היוולדם – והפקדתי את כספי היחידי עלי אדמות בידיו של פלדי.

אז מה עושים עם הגשמת חלום חייך? נותנים בגז! אין דרך לתאר את העוצמה המתפרצת שהייתה לכלי הזה. הוא פשוט היה עף בכל מצב ולכל כיוון. לא משנה באיזה הילוך היה נמצא – סיבוב מצערת קל, היה משגר את הגלגל הקדמי לכיוון השמיים. מודה שזה נשמע כמו תיאור של נער מתבגר, אך אכן כזה הייתי. וכך, האופנוע ואני העברנו יחד את הצבא, כשאני חולק את זמני, ביציאות המעטות הביתה, בינו לבין חברתי דאז. בכל אופן, השילוב של נער מתלהב ואופנוע חזק מאוד התגלה כשילוב מסוכן משהו – ומיד עת סיימתי קורס מ"כים, בחופשת השבת בין תום הקורס לחזרה לגדוד, החלקתי לי בבוץ הטרי של הגשם הראשון. בעודי שוכב על האדמה ומנסה להעריך את הנזק, הבנתי שלא הולך להיות פשוט. גם להניע את האופנוע במצב הזה, נתגלה כלא פשוט. הקומפרסיה של מנוע שתי פעימות חזק כזה, הייתה פשוט אדירה. נחבלתי בברך ימין, ונאלצתי להניע ברגל שמאל, אפי-הורדן-סטייל. בסוף הגעתי הביתה, ברכיבה עם רגל ימין נגררת על הקרקע, ובסיומו של תהליך נמצא שקרעתי את הרצועה הצולבת בברך ימין. קריירה צבאית – OUT, פיזיותרפיה ושיקום – IN.

בסוף יצאתי מזה. גם מהשיקום וגם מהצבא. בעודי שוכב על מיטת האשפוז בבית חולים 10 בחיפה, חלמתי והזיתי על קריירת מירוצי אופנועים בארה"ב. אבל גם חשבתי לעצמי, שאולי כדאי להתנסות קודם בשדה המקומי. נראה אם יש בכלל טעם בחלומות. השנה היא שנת 2000, ואני חייל משוחרר. התייצבתי על קו הזינוק של תחרות אנדורו במצר, התחרות הראשונה בחיי. באותם ימים, לא היה חוק ספורט מוטורי, לא חוקי FIM, וגם לא קטגוריית מתחילים. על שדה שנקצר לא מזמן, מתייצבים בשורה אחת כ-50 רוכבים ואני בעצם עומד בשורה אחת עם שמות גדולים (אז וגם היום), כמו רז הימן ונדב לוגסי. ההזנקה נעשתה בצורת לה-מאנס; רצים אל האופנועים, מניעים ומזנקים אל תוך משפך ולסינגל מדורדר בעלייה. אני מגיע לאופנוע, ופשוט לא מצליח להבין אם הנעתי או לא – השדה רועש בשאון 50 כלים מונעים בבת אחת… איכשהו הצלחתי להניע ואני מגיע לעלייה המדוברת, לתוך פקק של רוכבים ואבק. אופנועים עוברים מימין ומשמאל, פותחים קווים חדשים, חלקם בסבך מסביב, חלקם על גופות אופנועים אחרים. זה לגמרי לא היה באימונים שלי. הלם מוחלט. אם הייתי צריך לשחזר את המסלול הזה, כנראה שלא הייתי מצליח היום. האיזור עבר תהפוכות רבות, ועל השדה המדובר עומד כרגע גשר של כביש 6…לעומת זאת, זכורני שבאחת ההקפות, מותש לחלוטין, אני שומע את רז הימן, שסגר עליי בהקפה שלמה, צועק מאחוריי: "תן לעקוף!", אני נצמד מדי לסלע משמאל, וזה תולש לי את צינור הקירור בכניסה למשאבת המים, מה שמשפריץ סילון מים רותחים בכיוונו של רז. אני שומע אותו פולט צווחה חנוקה, בעודו עוקף אותי לתוך ירידה בסינגל. לי לא נותר אלא לדומם מנוע, ולהתדרדר מובס-משהו אל הפיטס.

אבל לא כשלון שכזה יעצור אותי. אני נותן לעצמי נסיבות מקלות – מירוץ ראשון + תקלה טכנית – ונרשם לעוד מירוץ. לא באמת זוכר את סדר העניינים, אבל זוכר בערך את המירוצים, אז ייסלח לי על חוסר הדיוק הכרונולוגי-היסטורי. הפעם דיונות פלמחים. חום נוראי, יבש שם והחול טובעני. אני משקיע שעות אקסטרא באימונים, בדיונות השופעות ליד הבית בפארק השרון. אבל במירוץ עצמו, זה לא עוזר הרבה. באחת ההקפות, בעודי הוזה מחום, האופנוע גם הוא מתחיל לרתוח מחום. אני חושב שאני מזהה נזילה, ומחרדת-יתר למנוע, אני עוצר בפיטס. באטרף ובלחץ המירוץ והזמן, אני פשוט פותח את פקק הרדיאטור…מה שגורם לכוויות ביד ימין, נו, היד של הגז. ועם זאת – אני מוסיף מים, עוטף את היד בערימה של תחבושות וכפפה, וממשיך. מניח שבאיזשהו שלב הכאבים הכריעו אותי, ובתום אותה הקפה פשוט פרשתי.
אבל לא כשלון שכזה יעצור אותי. השלפוחיות חלפו, נתתי לעצמי עוד נסיבות מקלות, ונרשמתי לעוד מירוץ. הפעם בתרקומיא. איפה זה בכלל? ושוב, טרום עידן המידע החופשי, החלטתי ללכת ולעשות הכרת מסלול. אבל איפה המסלול? נגיע ונמצא, לא? אז זהו שלא. מצאתי את עצמי משוטט ביערות בסביבת בית גוברין, אך לא מצאתי ולו פיסת מסלול לרפואה. גם הפעם, אני לא ממש זוכר פרטים מהמסלול, למעט עלייה אחת ארוכה ומדורדרת, עם קהל משני צידיה. אני מעריך שביזבזתי עליה חלק גדול מהזמן, עד שהותשתי. עוד משהו שלגמרי לא היה באימונים שלי…

אז מה היה לנו?
אופנוע אחד אכזר, אחד ילד צעיר ולא-מנוסה, שלוש תחרויות לא מוצלחות, וחלום אמריקאי נמוג. ואז רכבתי להנאתי יום אחד, נפלתי (שוב…) והפעם שברתי את עצם הבריח. כשהתעוררתי מעלפוני, הנעתי וחזרתי הביתה ברכיבה. אני חושב שאחרי שהחלמתי, והתעוררתי מהחלום, בסיוע עידוד מסיבי של סביבתי הקרובה, מכרתי את האופנוע לילד ירושלמי והלכתי ללמוד בטכניון. כספי המכירה מימנו לי את השנה הראשונה.

שמעתי שאצל הילד, הלכו להאסקי הסלילים…

9 תגובות להאופנוע ששבר אותי ((מיחזור))

  1. כתיבה יפה, ולא להפסיק לחלום כמובן!

  2. אהבתי לקרוא,האופנוע הראשון שרכבתי עליו למרות שזה היה רק לסיבוב היה KTM360 שבדיוק הגיע לארץ גם דופ ולא פחות רצחני

  3. סיפור מהנה וכייפי לקריאה

  4. אהבתי ורק שתדע אני בין הראשונים ועדיין יש לי את הw4 ובעבר היה מטופל אצל נועם איזה ימים ועדיין יחזור לשטח איתו

  5. איזה סיפור תענוג.
    נהנתי לקרוא!

  6. היה לי האסקי 250 wr מודל 1990.
    בשניות שעבד, סחב לא רע.
    בשעות שהתקלקל, סחבתי אותו ברגל הביתה.
    בחודשים שעמד וחיכה לחלקים, עמוד עמדתי, בראשי גירדתי ובמו ידי פכרתי.
    בסוף, הוחלף ראש בראש, לפני 20 שנה בדיוק, בדיאר 600.
    למותר לציין שהדיאר נוסע אצלי עד היום וההאסקי ממשיך לנוח בקבר ולהרהר במעשיו הרעים.

  7. שי גרשוני // 08/12/2018 um 20:42 // הגב

    יואב… איזה זכרון, עברו 25 שנים! אכן ההוסקוורנה היה החלום שלי.
    לא אשכח את הרכיבה על האופנוע שלך, משהו אמר לי שזה אלים מדי לעבור מקאג׳יבה W4 ישר ל360 וויתרתי… התגייסתי, השנים עברו ומצאתי את עצמי על DR350 שמנמן (אבל צהוב :-)), כמה שנים ללא אופנוע שטח , ואז חזרה לעולם שטח חדש ממה שהכרתי שעזבתי אותו.
    היום על כתום דופ 250, מדי פעם מסתכל על התמונות מגיל 16 ומפנטז על האומץ והיכולת שהיו לי. לא מבין איך פעם עשיתי בקלות דברים שהיום בתור אבא משהו פנימי עוצר אותי , וטוב שכך.
    שמור על קשר !

    • יואב מאור // 12/12/2018 um 18:00 // הגב

      גרשוני, יה אלוף!
      באמת רכבנו בימי הזוהר הפיראטיים, על מסלולים בבורגתה, אמץ, כפר יהושע, וכמובן דיונות פארק השרון האינסופיות.
      אין ספק שה-300-ים של היום עשו כברת דרך ארוכה מאז. מבלי להסתכן ולהישמע זקן…
      כמו בהרבה תחומים אחרים, לפעמים חייבים להגשים חלום – ולו רק כדי לגלות שהוא די סיוט, תכלס.
      לא מתחרט, אבל לא מתגעגע (-:
      יאללה, בוא ניפגש בחורשן או בהההההיוגב!

  8. רוצח מסור השרשרת, גם אני חלמתי על ההאסקי הזה שנים ובסוף גם הגשמתי את החלום,אופנוע מדהים היה, כשנסע..

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם