לרכב עם מיצו להר מירון (כמעט…)

זריחות של שנה חדשה מעל ראשי ההרים זה מצוין לאופנוענות. מצוין - אבל אני עדיין לא שם

אני לא מת על רכיבות המוניות. אף פעם לא חשבתי שיהיה לי נחמד לי להסתפח לחבורות גדולות לאורך מאות קילומטרים. אני עומד מהצד דומם ומעריץ מרחוק אנשים כמו אליקו אלג'ם, יעקב וינטרוב או דני "מיצו" פטרי ששוב ושוב מוציאים עדרים לאחו לימים שלמים של טיולי מועדון או חברים.

אבל אני לא שם. גיליתי שתחושת העדר שלי מושגת בנפחים מוגבלים ובקבוצות קטנות או ברכיבות קצרות. בדרכים הארוכות ובכבישים הגדולים אני אוהב את החברותא השקטה שלי בסדרי גודל של 2-6 אופנועים ורצוי שיהיו מפוזרים קצת במרחב, כל אחד מהם מפליג מסופק בחסות ההבטחה שכשנגיע לקפה נלגום יחד ואיש מהם לא צריך את רעהו דבוק לו לתחת כל הדרך. אמרו לי שיום אחד כשאהיה הארליסט מסדר האיפיונים שלי בטח ישתנה. אולי.

ואולי לא. הרכיבה שלי היא סטייל סולו ריידר. כך בכביש כך גם בשטח.

בתוך ההמון הרוחש. צילמה: ליז כהן

בתוך ההמון הרוחש. צילמה: ליז כהן

בתוך קבוצה גדולה ולא הומוגנית של רוכבים אני נלחץ. מתוח. האויר רוחש זמזומים של תכניות ודברים לא צפויים קורים כל הזמן. בלילות אני מוצא את עצמי רוכב בתוך אלומות של אור זרקורים, מפלצות לד ותותחי קסנון שחברים שלנו מתקינים בחזית להאיר את הדרך לפני המחנה. המראות נשטפות באור לבן מסמא ואני סובל.

אני מוצא את עצמי עובד קשה לחזות מה מתכנן כל אופנוען שפתאום תופס עמדה לצידי. לפני פניות יפות אני מזהה חוסר שקט בנהר הזורם. כל אחד מתארגן אחרת לתקוף את האתגר. מתחילים להצטופף. פתאום צומחים לידך 8 גזרים בערוגה וכל אחד לוקח לו אויר מים ומרחב ואתה מפנה מקום או זז בהתאם. לא כיף לי ככה.

ולא שלא הייתי שם. בהפגנות הביטוח הגדולות של 2009-10 רכבתי (ואפילו הייתי בין המארגנים) של רכיבות מפוטמות כלים, באיילון, בדרך לירושלים, במסע התעוררות חוצה ישראל. הספיק לי. אז הנה אני מגלה לכם סוד: אף פעם לא רכבתי למצדה בראש השנה. בכל ערב חג של שנה חדשה הייתי אומר לעצמי "אולי בשנה הבאה" ואף פעם זה לא קרה. כשהמספרים צמחו ממאות לאלפים כבר ידעתי שאבוד לי.

אבל אני כן אוהב את הקסם שבהתכנסות עצמה, בהפנינג, בהורדת הקסדות ההמונית מהראש, וכן, רכיבות כאלו של זריחה במצדה בתשרי או זריחה בבנטל באפריל הן נדבך חשוב ונכון ביצירת, בתחזוקת ובשימור המורשת שלנו כקבוצה מיוחדת.

זריחה במירון. צילמה: ליז כהן

זריחה במירון. צילמה: ליז כהן

השנה מיצו אמר לי שרוכבים ליעד בלתי ידוע. "מצוין – אמרתי לו – שיהיה לכם לבריאות". באמת זה טוב לדעתי שלא כולם ירכבו למצדה. שכל אחד יבחר לו לאן לרכב ולראות זריחה. זה מצוין. מיצו לחץ קצת והצטרפתי. כולם רכבו להר מירון ואני רכבתי איתם מקיסריה עד אלונים. הסתחבקתי קצת, איחלתי איחולים, וחזרתי הביתה. לבד. 100 ק"מ. שוב לא עמדתי בפיתוי.

 

מיצו לא מבטיח שמירון זה המצדה החדשה. אולי בשנה הבאה יעלה רעיון חדש על מקום אחר ששווה לראות ממנו את הקפה של הזריחה. ככה מצוין לדעתי. בכלל, לדעתי זה יהיה מופלא אם אנשים על אופנועים ייצאו מהחורים בקבוצות קטנות והומוגניות לראות זריחה פעם-פעמיים בשנה וכל קבוצה תרכב למקום אחר. נראה לי בשנה הבאה אני מחבר אלי 5 אופנוענים ונעלה לגלבוע. את הזריחה מעל הרי מואב אני זוכר משנים עברו והיא נהדרת. מי בא איתי?

רכיבת ראש השנה 2016 למירון: צילם וערך תומר "כRובי" ברעם.

 

10 תגובות ללרכב עם מיצו להר מירון (כמעט…)

  1. שמעון חש // 04/10/2016 um 12:27 // הגב

    ינוקא ינוקא
    מהגלבוע הזריחה היא מעל הרי הגילעד כמובן. ולא מואב.

    בברכה

  2. פעם מיזמן .. כשהאופנוענות בארץ היתה משהו אינטימי על גבול הנישה היה כיף לירכב…

  3. כמיזנטרופ בכל רמ"ח חישורי הגלגלים אני מבין ומזדהה.
    (מעולם לא הבנתי את הדיבורית לדוגמה אשר עושה ההפך מהנאת הרכיבה)
    והנאת הרכיבה כוללת אוויר נקי מאגזוזים ואבק של הביזונים שלפניי.

    כשרוכבים רוכבים. לבד.
    הפסקות קפה ניתן לעשות בחברותא.

    אני איתך.

    • "מעולם לא הבנתי את הדיבורית לדוגמה אשר עושה ההפך מהנאת הרכיבה"

      ואני איתך

      • בא.
        הסיפא שבדבריי התייחסה (גם) לסיפא שבדבריך והצטנעה בה המילה בא.

  4. אריק פיינברג // 04/10/2016 um 13:23 // הגב

    פחד קהל?
    הזדהתי עם כל מילה …חוץ מהערצה לזה או לאחר….

  5. מסכים עם כל מילה.

  6. מבין אותך.
    לעולם לא תהיה לי דיבורית, ורכיבה לבד זו הנאה צרופה במיוחד עם רוח לילית מלטפת, אך לזיקוק החוייה כדאי שתהיה חברותא, והואיל ומיעוט רבים הם שניים, טוב שכך יהיה.

  7. תודיע לאן נוסעים בליל הסדר

  8. אכן דיבורית מעקרת את כל עניין האופנוענות לעולם לא ארכיב כזו

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




7 + two =