הונדמטיק והלב האטום

את הטקסט הזה הזעתי והגרתי מתוכי החוצה בעצב ועצבים. באמת הייתי צריך לכתוב דברים אחרים ולא כתבתי, וגם ככה, אני מקווה שלא יגרם נזק ושלא נמצאתי מקלקל, אבל אני פשוט חייב להוציא משהו החוצה בקשר לעניין הזה למרות שהתחייבתי לשתוק. אעשה את זה מאד בזהירות.

החלק הקל – האופנוע

נתחיל באופנוע. זה דגם נדיר (בטח בארץ) משנות ה-70. היה אספן שהביא 2 חתיכות כאלו לעצמו והוא השתכנע ונאות למכור אחת מהן כשיום אחד התייצב אצלו האזרח רוני. תוך דקות ספורות הוא השתכנע להפרד מאחד מהשניים. היתה סיבה מספיק טובה ומיד תראו שגם אתם תשתכנעו.
למרות שהאופנוע הגיע במצב פיקס תקין ונוסע, היתה נדרשת התאמה קלה לדרישות המציאות וסדנת 'אמנות אחזקת האופנוע' קיבלה את הפרוייקט. האופנוע הונדה בנפח 400 סמ"ק ויש לו גיר בעל 2 תחומי תנועה – מהיר ואיטי (HIGH/ LOW), כדי לעבור ולהחליף בין שניהם צריך להעביר את רגלית ההילוכים פעם למעלה ופעם למטה.

איזו התאמה ולאיזו מציאות? – הנה, מיד.

החלק הקשה – הבעלים

רוני הוא אזרח תורם. חינכו אותו לתת למדינה מה שהיא צריכה אז הוא תרם לה 2 רגליים. זה היה בשלב הנעורים של חייו במטען צד בשרות הצבאי, ובשיקומים הפיזיותרפיים שבאו אחרי כן הוא כמעט הצליח לשכוח את נעוריו. כמעט, כי הוא לא שכח והוא נמרץ ומלא חיות ורץ ומתנדב וממשיך לתרום ובעליל נראה שהוא לא ממורמר. ממש התרשמתי שהוא לא נותן לעניין הזה של אין רגליים להעכיר את רוחו למעלה ממה שחייבים והוא די בסדר עם תרומתו הזו, חי ומסתדר כפי יכולתו ובלי להתלונן. סידרו לו פרוטזות והוא מדלג איתן כאילו טבעי לו. מרשים מאד.

החוסר ברגליים לא היווה סיבה מספיק קרדינאלית להוריד לו את הרצון לחזור לרכיבה. אפשר למצוא תחליפים, למשל – טרקטורון. הוא נער נבון עם חוש טכני, ישב ותכנן, לקח טרקטורון והתקין בו מנוע סרבו חשמלי שבנגיעת כפתור מחליף הילוכים. עלה ורכב.

זה היה נחמד ומספק לשם ההתחלה אבל לא הדבר האמיתי: הוא רצה אופנוע.
יום אחד שמע שחברים מתכננים לעשות את הודו על אופנועים וביקש להצטרף. כשהורמו הגבות אמר להם פשוט ככה: "אל תדאגו". טסו כולם להודו כשבתיק נוסע עימם מנוע החשמל מהטרקטורון. כשהגיעו ביקש יומיים להתארגנות. ביום הראשון קנה אופנוע, וביום השני הלך לחפש וגם מצא מכונאי חצרות סבלני שיתקין לו את מתקן החלפת ההילוכים. יש תמונות אבל נאסר עלי להראות אותן.

עכשיו ככה, רק בשביל להסביר את המנגנון כי אתם לא נכים ואני מקווה שגם לא תהיו: הרגל שנתונה בתוך פרוטזה הינה בעלת כושר ויכולת מספיקים ללחיצה כלפי מטה כך שאין בעיה להוריד הילוכים, הבעיה היא בהרמתם. כאן הרגל עם הפרוטזה מוגבלות בתנועה וכאן מגיעה שעתו של מנוף מנוע הסרבו להכנס לפעולה ובלחיצת כפתור לשחרר פעימות מבוקרות שמקפיצות את המערכת כלפי מעלה ומעלות הילוכים. פשוט ונחמד.

הטיול בהודו עבר סבבה לגמרי למרות שמי שמכיר את הודו יודע שלא הכל סלול שם אוטוסטראדה… פה ושם הוא כמעט גרם לכמה ילדים הודים כפריים לצרוח על סף עילפון והתקף לב כשראו את האופנוען הזר מתרווח במכולת של הכפר על קוקה קולה ומסיר את הרגל להתאווררות… חזר ארצה ובא לו התיאבון. בא לו להמשיך להתנייד על דו"ג. על קטנוע לא היה מה לדבר, הוא רצה אופנוע. חיפש אופנוע אוטומטי דל תקציב, איתר ומצא את ההונדמטיק שלגיר שלו מספיק 2 העברות בלבד, שיכנע את האספן למכור לו ואמנות אחזקת האופנוע לקחו על עצמם את הג'וב להכשיר אותו לנסיעה. כמובן שעופר גולדנברג המתוחכם והאלגנטי ויתר על שרותיו של מנוע הסרוו המגושם ובנה משהו נחמד יעיל ופשוט שמתקתק את ההילוכים בלי לתפוס המון מקום ובלי רעש וצילצולים.

רכבתי על התוצאה בתל אביב ותאמינו לי שעובד יופי.

החלק המעצבן – המדינה

עכשיו הנה אני עם סיפור יפהפה על פציעה ושיקום מוצלח, על עוז רוח, נחישות, תעצומות נפש וניצחון הרוח על משברי הגוף ובהתלהבות אני מתאר לאזרח רוני איזו כתבה שכולה ממתקים אני עומד להוציא כאן ואיך כל נכה שיקרא אותה יתמלאו לו העינניים באור והלב בתקווה והבנה שהנכות לא עומדת למכשול בדרכם של חלומות, והוא בתגובה אומר לי: "הוסססססססס. תרגיע. לא תהיה שום כתבה".

"אתה מדבר ברצינות? – אני תמה – למה לא??? למה נוותר על סיפור נוטע תקווה יפה שכזה?"

"כי אתה תעשה יותר נזק מתועלת" – הוא עונה לי.

"מה?- אני מתבלבל לי ככה ביני לבין לעצמי – מה?…"

"טוב – אומר האזרח רוני – אני אפתח לך חלון קטן שתבין: ברגע שהפקיד הראשון במשרד הביטחון באגף לשיקום הנכה יקרא את הכתבה הזו – מה הוא יגיד?"

"אולי, איזה יופי!" – אני מציע.

"בטח – אומר לי רוני – הדבר הבא שהוא יעשה אחרי שיגמור לקרוא זה להעלות על שולחן הדיונים את הקיצוץ האפשרי הבא בקיצבאות הנכות כי הנה הוכחה שאנחנו לא כאלה מוגבלים כמו שחושבים".

"אני לא מאמין – מילמלתי – אתה ויתרת על הרגליים והמדינה לא תפרגן לך שהשתקמת?"

"ילד – אומר לי האזרח רוני שצעיר ממני באיזה 35 שנה ומביט בי ברחמים – "אני צריך ללמד אותך מה זו המדינה הזו שלך ומה באמת חשוב לה?"

כל זה היה לפני 5 שנים. התאפקתי התאפקתי ובסוף נשברתי. הכל בעילום שם ובלי פרטים. מקווה שלא עשיתי נזק.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




seven + 18 =