התרסקות הקליימקס במחלף השיגרה ((מיחזור))

״איך החזרה למציאות?״
שאל אותי חבר לעבודה.
״חזרה מ-ה-מציאות״
עניתי בעודי מהדק עוד קצת את התחבושות מההתרסקות.

ההתרסקות אשר חווינו אני ומאסטר יהודי (כינוי מימי תפוז) לפני כשבוע, לא תועדה אצל שום חוקר תאונות, חברת ביטוח או חדר מיון. ההתרסקות אשר חווינו היא התרסקות הנפש. התרסקות במחלף היציאה לכביש השיגרה.

שיגרה. כולנו שם. עובדים, אוכלים, מזדיינים, מתרבים, מגדלים ואז עובדים קשה יותר.
כל אחד ואחת מאיתנו עושים את דרכם לשיגרה ומהשיגרה על בסיס יומי. שוב ושוב. בית. קסדה. מעיל. כפפות. התנעה. שוליים. חנייה. עבודה. קסדה. מעיל. כפפות. התנעה. שוליים. חנייה. בית.
עד כאן אין בעיה. הבעיה מתחילה בזה שאתה עושה את הדרך לשיגרה בדרך שבה אתה נוהג לשבור את השיגרה. רכיבה.
כל מטר רכיבה בשוליים הוא תזכורת חדה לכך שאתה צריך לשבור שיגרה. האבסורד הוא, שהשוליים האלו מובילים אותך לשיגרה. מטר אחרי מטר.

כחלק ממסורת של שנים, מידי כמה חודשים, אנחנו שוברים שיגרת רכיבת שוליים לעבודה וחזרה ביציאה לטיול. שיחות טקסט ארוכות על גבי הענן, תאום רשימת ציוד מפורטת עד רמת הכפית לקפה, תאום מסלול עד רמת מספרי כבישים ורכיבה מתוזמנת.
שבירות השיגרה יכלו להמשך שעות ספורות עד ימים רצופים של רכיבה לאורכה ורוחבה של המדינה. ידענו בדיוק למה לצפות בטיולים האלו. כשאתה יודע למה לצפות, אתה לא יכול להיות מופתע.

״רכיבה״.
ככה התחילה השיחת המפוקסלת האחרונה. בלי סימן שאלה. בלי המילה טיול. רכיבה נקודה.
כאן, כבר הייתי אמור להבין שמשהו לא טוב הולך לקרות.
בעקבותיה הבהבו ברצף מספר הודעות.
״אוהל, מנגל, שק״ש, קפה״.
״לאן שתיקח הרוח״.
״ברגע שאפשר״.
כאן כבר הבנתי; אין ציפיות. וכמו שאתם הבנתם, כשאין ציפיות, הולכת להיות חתיכת הפתעה.

בוקר יום חמישי. גשם קצר. מפתיע. שעה לפני היציאה השמיים היו נקיים. יוצאים לדרך, אבל לאן? דיון מהיר במערכת הקשר.
״צפונה? דרומה?״
״צפונה!״
״עד איפה צפונה?״
״עד שתיגמר המדינה״
רכיבה ללא יעד משאירה לך זמן לחשוב על הדברים שייעדת לעצמך בחיים. אחד מהם אתה עושה ממש עכשיו: רכיבה. מהשני אתה מתרחק בכל רגע נתון: משפחה. כל השאר נקברו ע״י השיגרה בחולות ראשון. המח מנסה למצוא את האיזון בין שניהם.

חוצים את יערות הכרמל בואכה בית אורן. דרך רצופת נופים ירקרקים למודי שריפות ומקוטעת בהפסקות קפה מבושל על גזיה וסיגריה. קניית כנאפה חמה בדלית אל כרמל תוך צרחות ״פאודה!״ במערכת הקשר ועצירה באחת החורשות בסביבה. שוב קפה. שוב סיגריה.
קצת נוף אורבני וניחוח כימיכלי ומגיעים לראש הנקרה. המדינה נגמרה. מותשים. לא מהרכיבה אלא מהמחשבה.

לאן עכשיו? דיון.
״מזרחה, כן?״
״כן, עד לאן?״
״עד שתגמר המדינה״.
רוכבים מזרחה נגד השמש אשר נעה מערבה. באוזניות מתחלפות לסירוגין קלאסיקות מהמאה הקודמת ורצועות אלקטרוניות מאסיביות מתחילת שנות ה 2000. העיניים צורבות את הנופים האירופיים של כביש הצפון המתפתל בזיכרון. כל זיכרון כזה הוא ספק חולשה, ספק חוזקה במלחמה היומית בשיגרה. אין מה להפסיד. נשמור אותו.
ירידה מהרי הגליל לצורך עליה להרי הגולן. הגוף רווי קפאין וניקוטין. השיגרה נעלמת.
צפון רמת הגולן. צומת T. מימין, שמיים נקיים מבליטים את האופק. משמאל ענן שחור, סימבולי, מעיק, מאתגר.

״ימינה?״
״שמאלה!״
״עד איפה שמאלה?״
אין מענה.
נעלמים במישורים של ציר הנפט על הגבול הסורי לתוך הענן השחור. הוא מקדים אותנו ומשאיר אחריו אספלט רטוב. רוכבים במקביל אבל לבד. שוקעים וצפים.
השמש לאט לאט נעלמת באופק. הפסקות הקפה מתרכזות בשיחות על השיגרה שעולה לתודעה והרכיבות מורידות אותה חזרה לתת מודע.
יורדים לאזור הכינרת ומאתרים חתיכת אדמה בשדה פתוח על גדות הירדן להקמת מאהל. לא לפני שמצטיידים בנתחי בשר משובחים באחת הקצביות בעמק ירדן.
את החשכה אנחנו מעבירים בצליית הבשר על מנגל מתקפל ובהקמת מדורה. ברקע מוזיקה שמעלה זכרונות מימי טרום שיגרה. באויר עשן מדורה מהול בניחוח 2 סיגרים קובאנים שהוסלקו בתיק. מתנת חגיגת 38 אביבים מתעתעים לעצמי.

בוקר. שאריות של גשם קל מהלילה. הקליימקס. לקום לצלילי הזרימה של הירדן. סיגריה, קפה. השיר ״אור״ של שושנה דמארי מתנגן ברקע. זה הרגע בו אתה מבין שזה היה מסע בלי ציפיות לעמוד בו ועמדת בהן היטב. מסע שנותב מהחלטות ספונטניות ומהירות. מסע שהיה התבודדות משותפת. כשאין ציפיות, אין אכזבות. כשאין אכזבות, יש שקט נפשי.
מכאן, הכל ירידה. לא גאוגרפית, נפשית. מניעים לכיוון הבית. כל מטר שתעבור עכשיו הוא ניצול לרעה של מה שאתה הכי אוהב לעשות. רכיבה. מצד שני, כל מטר שתעבור, מקרב אותך למי שאתה הכי רוצה להיות אתו. למשפחה. פארדוקס.

הדרך חזרה נעשית באווירת טקס יום הזכרון. בדומיה. רצון עז לסיים את הדרך כמה שיותר מהר. לא ליצור ערבוב בין רכיבה לשם רכיבה, לבין רכיבה לצורכי שיגרה. מילים אחרונות של מאסטר יהודי שעברו בקשר היו ״בשבוע הבא אני חותם משכנתא״. אז אתה מבין את המעבר החד: מחופש ללא גבולות חוזרים לגבולות הכי מוחשיים שיש. לא היה שום צורך במערכת קשר בשביל לשמוע את התרסקות הקליימקס בואכה מחלף השיגרה.
מערכת הקשר כבתה. מכאן והלאה, שנינו רוכבי שוליים בדרכם לשיגרה.

8 תגובות להתרסקות הקליימקס במחלף השיגרה ((מיחזור))

  1. רונן יהודאי // 21/07/2016 um 12:13 // הגב

    כתיבה נהדרת לא יודע איך לא הגיבו כאן מעולם , אבל מזל שיש את נפלו בחכה , אין על האתר הזה בחיי שלא תעיזו לשנות כלום שם .

  2. תענוג צרוף.
    הטיולים הכי כיפיים מתחילים כשהרוח היא הgps שלך.

  3. טור שעושה געגוע, מזיז את הנפש קצת ומייצב איזו ג'ולה בגרון…
    תודה.

  4. נכתב נפלא… ומהדהד

  5. ינוקא תעשה לי מיחזור!
    של הקוקוס.
    כולל המגניב והמזניב, כן? שלא יהיו לך ספקות בעניין.

  6. לינוקא
    אל פרזידנטה מתאר תדריך לפני רכיבה על השחור בתמונה ("כוסית") גם יכול לקחת

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם