"הייתי שם"

מאת: טל שביט (פורסם ב-2005 במסגרת פרוייקט "20 שנה ל-R" באתר פול גז)

הייתי שם. עניין של מזל, אני משער, של להיות במקום הנכון ברגע הנכון. הייתי אז עיתונאי-אופנועים טירון בתערוכת האופנועים הראשונה שלו, בלי לדעת מה, למה ואיך הולכים העניינים. היום מקבלים מראש הזמנות, היצרנים מתאמים ביניהם את מסיבות-העיתונאים להכרזותיהם הדרמטיות, והכל מסודר ובדרך-כלל גם ידוע מראש. יש צילומי ריגול, ואיורי מחשב, וניחושי-רשת מהירים כבזק ושמועות שהופכות לעובדות לפני שאתה מספיק ללחוץ על Enter. אבל אז, לפני שני עשורים, זה נראה אחרת. הגעתי לתערוכת קלן בספטמבר 1984 בלי לדעת כלום, ורק במקרה לגמרי הייתי שם כאשר רעדו אמות הסיפים של העולם הדו-גלגלי. לא פלא שתערוכת זו פתחה רצף של 15 שנה בהן לא החמצתי ולו תערוכה אירופית ראשית אחת: קלן ומילאנו לסירוגין, שנה אחר שנה, ובסופו של דבר מינכן במקום קלן… אבל זה כבר לא שייך לסיפור. ולך תדע, אולי בזכות אותה תערוכת קלן נפלה ההחלטה, באופן תת-הכרתי, להתחיל את ההרפתקה הגדולה שנקראת "מוטו". אבל גם זה סיפור אחר. על כל פנים, אותה תערוכה ראשונה היתה – מיותר אולי לציין – המרתקת מכולן: בגלל שהיא היתה ראשונה, כמובן, אבל גם – ואלי בעיקר בגלל – ההיסטוריה שנרשמה שם.

אז כן, זה ענין של מזל, אבל הייתי שם, ממש באולם, קרוע-עיניים ושטוף חלומות, מנגב עם הלשון את הרצפה, כאשר סוזוקי הסירה את הלוט מעל… לא אחד, אלא שניים: שני אופנועי ספורט קיצוניים כמותם לא נראו עד אז. שניהם חוללו היסטריה, אבל רק אחד מהם עתיד היה לחולל היסטוריה. השני, לא שהיתה למישהו דרך לדעת זאת אז, עתיד היה להפוך לאפיזודה חולפת, לקוריוז קצר-מועד ותו לא.

אבל אז הם עמדו להם שם שניהם, על רמפות משופעות מוגבהות-מעם, כמה סמלי, וכולנו הזלנו ריר. לא צריך היה להיות מבין גדול כדי לדעת שיש כאן מלכי-כביש חדשים: שניהם עם שלדות אלומיניום עם צינורות בחתך ריבועי, משקלי-נוצה, ועיצובים שרק מילה אחת מתאימה להם – חבל"ז. אם רק הייתי מכיר את הביטוי הרב-שימושי הזה אז, 15 שנה לפני המצאתו, אולי מלאכת הכתיבה שלי על התערוכה היתה קלה יותר…

אני מדבר, כמובן, על ה-GSX-R750 – בואו וניתן לו את הכבוד ונשתמש בשם המלא והמדוייק – ועל ה-RG500 "גאמה". דווקא ה-RG היה זה שהגביר לי את הדופק יותר: היו לו אמנם רק 95 כ"ס, לעומת ה-100 של ה-R-750; אבל למרות שה-R היה בעל משקל נוצה במושגים של אותם ימים, 176 קילוגרמים מצחיקים, הרי שה-RG הדו-פעימתי שקל רק 154 קילו. ועם תצורת מנוע נדירה שנלקחה ישר מאופנועי הגרנד-פרי של סוזוקי דאז – ארבעה צילינדרים בתצורת מרובעת, Square Four בעגה המקצועית – לא היה צורך ביותר מדי דמיון כדי לחבר את האופנוע ישירות לעולם הגרנד-פרי שהכרתי מקרוב לראשונה רק שנה קודם לכן. אנחנו מדברים, שתבינו, על תקופה בה את מירוצי הסופרבייק עוד לא המציאו (חוץ מאשר בארה"ב, איזה קטעים עם האמריקאים האלו), לפני שילד בשם קווין שוואנץ התחיל ליצור לעצמו תהילה; על ימי הזוהר של רנדי ממולה בשיאו (שני ב-84', שלישי ב-83'), רק שנתיים אחרי צמד אליפויות גרנד-פרי עולמיות בזו אחר זו של מרקו לוקינלי ופרנקו אונצ'יני, ב-81' ו-82' – וכן, כולם על סוזוקי Square Four.

פלא שהיו צריכים להביא אנשי בטחון כדי לגרש אותי מהדוכן של סוזוקי בסוף אותו יום? פלא שה-R-750, באותו זמן, עם כל היותו יצירת אמנות מוטורית, היה רק הבחירה השניה שלי?

חזרתי ארצה כשאני יודע בדיוק מה אני רוצה. החבר'ה באבניר היו, אז עוד יותר מהיום, זהירים. בשנה הראשונה של האופנועים בשוק העולמי, 1985, לא היה עם מי לדבר. אבל להפתעתי הגדולה, לקראת 1986 נפלה ההחלטה: מביאים. לא, לא את ה-RG500 מושא חלומותי הרטובים, ובמבט לאחור – טוב שכך: אם ה-R לדורותיו נחשב לאופנוע שלימד את בני יהודה גבס, הרי של-RG היה פוטנציאל להשבית את אופנוענות הספורט בישראל כליל למשך שנים ארוכות.

כך או כך, החבר'ה באבניר החליטו על ה-R (כפי שנודע שמו בישראל למשך שנים ארוכות), ובכך – ואני ממש לא משער שהם תכננו זאת – החלו את התהליך שעתיד היה לשנות את פני הענף שלנו ולהפכו על פניו. וכן, הייתי שם גם כאשר ה-R הראשון התגלגל החוצה משערי אבניר, אי שם בראשית 1986. הייתי שם כי הוא היה ש-ל-י. זכות ראשונים, אם תרצו. לפעמים עוזר להכיר את האנשים הנכונים, גם אם רוני שטרווייס, שותפו דאז של נחום סער במוסך "עיר האופנועים", קלקל לי קצת את החגיגה: ה-R שלי אמנם היה הראשון שיצא מ"אבניר", אבל עוד קודם לכן הביא רוני R-750 דגם 85' ביבוא אישי. נו, לא נורא. צחוק הגורל: אותו R שלי הלך לעולמו בשריפה שכילתה את "עיר האופנועים" בסוף 1987, זמן קצר אחרי שנרכש על-ידי… רונן שריג, לימים מנהל הפרסום של "מוטו" במשך שנים ארוכות.

גל הרצל, אז מנהל המוסך של אבניר ולימים חבר בשותפות ארנב המיתולוגית עם נסים ברדה ואבי רוט (וכיום – האיש מאחורי "ארנב אנרגיה"), רכש למיטב זכרוני את ה-R השני מאבניר, רק אחת מאבני-דרך רבות הזכורות לי שקשורות ב-R. עוד תמונה החרוטה בזכרוני, שבוע-שבועיים אחרי שקיבלתי את האופנוע (דהיינו שבוע-שבועיים אחרי גמר ההרצה): יום ג' בלילה. אנו עומדים בשורה ברמזור של הצומת הגדולה בצומת דרך נמיר – ז'בוטינסקי, בכיוון רמת-גן, אחרי ערב במפגש שנערך אז ב"מילקי" ב"לונדון מיניסטור" (עוד מונומנט שעלה בלהבות. מה קורה כאן?): 4-5 אופנועים גדולים, דוקאטים וסוזוקים, בתוכם R אחד קטן. כרגיל במצבים האלו כולנו חמים על הגז: המבטים נשלחים לצדדים, המצערות מסובבבות בעצבנות, המנועים נובחים או מייללים לפי מספר הצילינדרים… ואז מתחלף הרמזור. ה-R תחתי מנתר כאיילה קלילה, הצמיג האחורי ננעץ באספלט המיוסר בעוד ידי המסוקסת לוחצת את המצערת לתוך העצר כאילו היתה פטמה זקורה על… נו טוב, תשלימו את ההמשך כאוות נפשכם. בקיצור, נתתי גז, ואחרי הווילי הבלתי-מתוכנן השאיר ה-R לאחרים צליל אגזוז שעתיד היה להפוך למוכר ונפוץ בשנים הבאות. ברמזור הבא נפגשנו, כמובן, לחוויות וסיפורי-גבורה. אם זכרוני אינו מטעני, זה היה הרגע בו נפל ליוסי שוורצטוך – מי שעתיד היה להפוך למנהל השירות של "מטרו" (זה רק נדמה לי, או שאז באמת הכירו כולם את כולם? יכול להיות שהיו אז כל כך מעט אופנוענים?) – האסימון; הרגע בו הבין שהדוקאטי SD900 דארמה שלו שייך לעבר.

למעשה, כל אופנועי הספורט האחרים הפכו להיות נחלת העבר מהרגע בו נחת כאן ה-R. בדיוק כפי שהכבישים האחרים הפכו להיות נחלת העבר מהרגע בו גילינו את כביש ערד, שתפקידו בהתפתחות רכיבת הספורט הישראלית שזור וצמוד לתהליך ההשתלטות של ה-R על פלח השוק שלמעשה יצר במו גלגליו. ערד וה-R, הכביש והאופנוע: כנופיות-כנופיות הם היו יורדים לשם, על טהרת ה-Rים, כל שבת כמו שעון, חוזרים בדרך כלל עם נוכחות פחותה מ-100%. ואיך אפשר להתעלם מהמיתוס ששמו נסים ברדה, מיתוס שספק אם היה נולד ללא ה-R (שנסים שומר לו אמונים עד עצם היום הזה)?

אין עוד אופנוע ששינה כל כך הרבה אצלנו, לטוב ולרע; אין עוד אופנוע שהשפיע עלינו בצורה כל-כך עמוקה. אפילו האות R בשם הפכה להיות נחלת הכלל, והיום אין אופנוע ספורט יפני שאינו משתמש בה – לפעמים, יותר מפעם אחת. הגנים שלו נמצאים כיום בכל מקום, גם כאשר אין קשר משפחתי ישיר. ה-R הוליד את ה-R1000, אבל גם את ה-R1, ואת ה-CBR1000RR ואת ה-ZX-10R.

אבל לא בזכות זאת יש לו מקום של כבוד בהיכל התהילה הפרטי שלי. ה-R נמצא שם כי הוא לימד אותנו לשאוף ליותר, להוציא יותר מעצמנו; לעשות דברים שלא ידענו שאנחנו יכולים לעשות, שאופנועים אחרים פשוט לא היו מסוגלים לבצע; לימד אותנו להוריד ברך ולהרים גלגל, ללבוש חליפות עור – ולראות את האור.

לטור התגובה של אבי פרידמן: "לא הייתי שם"

לכתבה של רענן: המלך ג'יקסר בן 30

 

2 תגובות ל"הייתי שם"

  1. איזה קטע, יש לי תמונה של RG500 גמה, שצולמה מחוץ למסלול נירבורגרינג, ביום בו נערך מירוץ סיבולת ל-1000 קילומטר, של גרופ C עליה השלום, בשנת 1987.
    צולם במהלך טיול לאירופה אחרי השחרור מהסדיר.
    אם אתם מעוניינים לצרף את התמונה לכתבה (האיכות לא מדהימה, מן הסתם, אבל שיפרתי קצת, מה שיכולתי), תנו כתובת מייל ואשלח.

    • מוטי "ינוקא" גלברט // 06/07/2015 um 16:21 // הגב

      אהלן פרארי היקר
      האיכות אכן לא מדהימה. נוותר ולא נכניס אותה לכתבה (וממילא ה-RG אינו הנושא) אבל תודה על הרצון (-:

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם