פייסבוק, מוטו והעתיד של דו"גיגים

הפורומים הדו גלגליים בארץ, הם זן בסכנת הכחדה. קבוצות הדיון שפרחו במהלך העשור הקודם, גדלו לממדים מפחידים ואף הובילו לאירועים מחוץ לרשת, כמעט ואינם פעילים היום. הדרך היחידה שהייתה לאופנוענים ישראלים בעבר לתקשר זה עם זה (ועם זו) באופן בלתי אמצעי, היה בפורומים הללו והם הוחלפו על ידי הוואטסאפ והפייסבוק. הפלטפורמות החדשות הללו חירבו את הפעילות בפורומים והשתיקו אותם כמעט לחלוטין. ממקורות מידע עמוסים בפרטים, הפכו הפורומים לחיה גוססת שמחזיקה בקושי נחיר אף אחד מעל המים.

במפתיע, וככל הנראה בניגוד לשאר הכותבים באתר הזה, הדימוי של הפורומים שמילאו את חיינו בעבר וכעת משתתקים במהירות, הבליח בתוכי את המחשבה שגם דינו של דו"גיגים בו אתם קוראים כעת, יהיה ככל הנראה ובאופן בלתי נמנע, דומה. ההסבר לכך, בהמשך.

חשבתי את המחשבות המעט אובדניות הללו, כשנתקלתי בהודעה הבאה של גולש באחד מהפורומים שעוד קיימים, ועסקה באופן כללי במבחנים המתפרסמים תדיר באתרים היעודיים. הוא כתב על השוני בין המבחנים כיום לבין מה שהוא זוכר מימי העיתונות המודפסת, אותה אחת שלא הצליחה להחזיק עצמה ושקעה גם היא תחת ההתקדמות הטכנולוגית.

הנה ההודעה שכתב "קובי" בתמצות זריז וערוך בכבדות:

"משהו היום בעיתונות של אופנועים חסר. בימינו בוחנים אופנועים, כל אופנוע בנפרד עם כתבה המוקדשת לו. זה נחמד, זה יפה, זה ליניארי, זה צפוי וזה משעמם.

היום המבחנים בנויים באותה השבלונה. האופנוע מיוצר במדינה X, מגיב נוח או לא, בעיר כך וכך, מחוץ לעיר כך וכך, בכבישי ירושלים מתנהג כך או אחרת.
פעם כתבו דברים כמו:  "אנו עומדים לפני הרמזור, כמו עדת זאבים המשחרת לטרף, האור הופך לירוק, הקלאץ משתחרר… אימאל'ה!" (טל שביט מבחן ל-R1 הראשון). את המשפט הזה אני זוכר בעל פה, משנת 1998.
אני מתגעגע לכתבה שבה מספרים לי איך זה לרכב עם האופנוע ולא על האופנוע, מה זה עושה בלב, בבטן ובראש. התחושות עצמן ולא כמה רך או לא הקלאץ'.
טוב נו כנראה אני מזדקן והעולם משתנה."

אכן דברים מהלב שמתארים הרגשה שליוותה גם את הכותבים כאן בדו"גיגים בשנים האחרונות. לא מעט מההרגשה הזו הובילה אותנו להקים את האתר בפורמט שייתן מזור לקוראים כאלו בדיוק. אך בואו נתעכב לרגע על הסיפא של דברי הכותב, לפיו הדבר נעוץ בעובדת התבגרותו והזדקנותו. אני בהחלט מסכים איתו. המסקנה המעציבה הזו, היא בהחלט חלק גדול מהעניין וההרגשה לפיה המבחנים שקראנו פעם וההתרגשות שליוותה אותנו דאז, לא יחזרו עוד.

לטעמי, האינטרנט בכלל והפייסבוק בפרט, הנגישו לקוראים ים של מידע. בעבר יכול היה האופנוען הישראלי הממוצע לקרוא על אופנועים רק במוטו, או אם היה משקיע סכום מעט מופקע, היה יכול לקנות מגזין אירופאי או אמריקאי בן כמה חודשים, בסטימצקי. ואילו היום, כמות המידע הזמין היא אדירה. רף הסבלנות וההתרגשות של כולנו, עלה. וכאילו שזה לא מספיק, הכול גם מלווה בווידאו. ואם תמונה אחת שווה 1000 מילים, חישבו כמה שווה סרטון וידאו בן עשרות אלפי פריימים.

אז כן, הזדקנת קובי (כמו כולנו). והתבגרת. ומה שפרט לך על נימי הרגש לפני 18 שנים, לא יעשה לך זאת שוב באותו האופן. גם אם טל שביט היה עדיין רוכב בינינו, הוא היה מתקשה להביא אותך ואת כולנו, לאורגזמה טקסטואלית כמו בעבר.

הקוראים הצעירים של מוטו, הם היום הצרכנים הבוגרים, הוותיקים והמנוסים של אתרי האינטרנט הדו גלגליים. הקוראים הצעירים של היום, הם ככל הנראה (ואני רק מעריך – אל תצלבו אותי על זה) בעלי סבלנות מועטה לטקסטים מושקעים ומעמיקים. רוצים הכול בשיטת "זבנג וגמרנו". משהו כמו הפרעת קשב כללית של רוב האוכלוסייה שהתרגלה לצרוך תכנים דרך מסך הסלולארי. תן להם את השורה התחתונה ואת התכל'ס, ועזוב אותם מהתפלספויות על איך פורט האופנוע על נימי הרוכב עליו.

כאן בדוג"גיגים, אנחנו בוחרים באותם וותיקים שעדיין מעריכים את המילה הכתובה. ומאחר והקוראים האלו ששם בחוץ הולכים ומתמעטים ולא מתרבים, יכול להיות שבכך אנו חורצים את גורל האתר לשקיעה. כל זאת בידיעה שרוב הרוכבים הגולשים ששם בחוץ, חסרים את החשק, הסבלנות והכוח לקרוא את כל ההתפלספויות שלנו. אומנם אנחנו משתדלים לא לזיין את השכל יותר מדי, ולהשתיק את הגרפומנים המסתתרים בתוכנו, אבל עדיין חשוב לנו להעניק סוג של מסאז' מילולי אך איכותי למוחות האופנוענים הקוראים שעוד נותרו בינינו. יכול להיות שאנו כורים את קבר דו"גיגים במו ידינו, אבל לפחות אנו עושים זאת מבחירה, במודע, ועם אוזניים כרויות לרעש הגריסה של גלגלי הקדמה המתקרבת.

35 תגובות לפייסבוק, מוטו והעתיד של דו"גיגים

  1. המשיכו כך ואל תפסיקו. מי יתן והדור שלא ידע את יוסף, ידע יום אחד להעריך גם את זה.

  2. מאמר נחרץ על המצב העגום אליו נקלעו הפורומים. אני עדיין קורא בדוגיגים, לפעמים דוגרי, ורוב הזמן בפולגז.

  3. דברים כדורבנות.
    תמשיכו עם המסאג' זה כיף.

  4. אודי ברוך // 27/03/2016 um 11:05 // הגב

    דור חסר סבלנות שלא יודע לדחות סיפוקים..

  5. חובבי המילה הכתובה בכלל הינם עדר מדשדש במספריו שממאן לגווע לחלוטין. אני כן מאמין שאיפשהו בסוף הגלגל נחזור למילה הכתובה אך הדרך ארוכה ומסועפת ומשופעת אלקטרוניקה וטכנולוגיה מפה ועד שם.

    אני מעט לא מסכים עם הנאמר, מכיוון שחיבור טוב שפונה לרגש ופחות טכני, עדיין יסחוף את אלו בעלי הזיקה והחיידק.

    נכון אני לא ממתין לציפייה למבחן יום חמישי שיגיע, להשוואתי התורן ולעוד מידע על אופנועים שמעשיר אותי ומעניק נשימה לפני הרכיבה הבאה.

    אנחנו פה, תספקו לנו עוד אוויר לנשימה…

  6. שוטה הכפר // 27/03/2016 um 11:18 // הגב

    מבאס ונכון. ותקף כמעט לכל עולם הכתיבה באינטרנט ובעיתונות.
    פעם שרו: "הווידאו הרג את חנות הרדיו" , אז היום – "הפייסבוק הרג את הפורומים." או אולי את האינטרנט בכלל.

    • תומר "כRובי" ברעם // 30/03/2016 um 5:58 // הגב

      קלעת בול! זה בהחלט השיר שהמהמתי לעצמי במהלך כתיבת הטקסט!

  7. אחת הסיבות שאהבתי לכתוב ה"ריידרס קו איל" שהפך עורו ל"דה רייד" ואיתו לא המשכתי, היה עצם העובדה שניתן לי לשחרר את הרגשת הרכיבה על כלים שונים בלי כל ה"בולשיט" הטכני.
    את דו"גיגים אני קורא די באדיקות – אנא המשיכו להיות פנינה על נזם החזיר 🙂

    • המערכת // 27/03/2016 um 11:50 // הגב

      לך ולשכמותך יש לנו את במת ה'דוגיגאי אורח'…

      אתה מוזמן להשתמש בה (-:

  8. אני מהדור החדש יותר, אני מניח. אולי, אולי דור הביניים. בן 28 ורוכב מאז 2008.
    כואב לי הלב על מה שקרה לפולגז, מחיקת התכנים ההיסטוריים (שאיתם גם אני עצמי צמחתי), עזיבת האושיות את האתר ואת הפורום ובכלל – כבר הרבה פחות מעניין שם.

    דו"גיגים הוא נווה מדבר בשממה הזו. ואת זה אומר אדם סף סיבולת מאוד נמוך לטקסטים ארוכים ומיותרים – פה זה לא קורה לי. קורא בשקיקה ונהנה מכל רגע!

  9. מהדהד בי הכינוי שנתת לתופעה הזו "…כמו הפרעת קשב כללית של רוב האוכלוסיה". בעיניי, התשוקה למכונות עם שני גלגלים בהחלט אינה גוועת, אבל לובשת צורה שטחית יותר שממוקדת ביכולות המכונה, המראה שלה והמחיר שלה. סלחו לי מראש על הדימוי הבוטה, אך אני מדמה זאת לגברים המחפשים מערכת יחסים עם אישה, ושמים בראש מעייניהם את המראה החיצוני שלה וטיב השעשועים איתה במיטה. עם הפרעת קשב שכזו, ספק אם יווצרו חיבה והערכה הדדית – יותר סביר שיווצרו שפע של דרישות, טענות, אכזבות ומיקוחים.
    בבקשה, המשיכו.

  10. תיקון קטן, אין צורך לשלם מחיר מופקע בסטימצקי. מנוי שנתי במשלוח בדואר עד הבית עולה בסביבות 2 דולר (8 שקלים, בלעז). אני מנוי מאז שנת 1988…
    http://www.cycleworld.com

  11. אבי פרידמן // 27/03/2016 um 13:12 // הגב

    טור אמיתי, ישר, ישיר, כנה ואמיץ. ממש לא מובן מאליו ואף נדיר מאד. תמשיכו לשמור על העומק והעניין, הם בולטים ומהדהדים על רקע הרדידות שמסביב. זה לא ימדד במספר הטוקבקים וכמות החשיפה, אלא בפרמטרים אחרים. סחתיין כרובי.

  12. רני פלג // 27/03/2016 um 13:25 // הגב

    כל מילה מלמיליאן
    ניתוח יפה של מציאות משתנה

  13. זה לא נכון, זה עניין של תוכן, פלטפורמה וצורך. בארץ אין פלטפורמה טובה לתחום פול גז לצערי כותב צר בלי רגש. פורום לא נוהל טוב ופלטפורמה מיושנת. כנל פה. זה למבוגרים ביננו שמעריכים.

    עד שיקום משהוא שירים משהוא טוב יהיה פה בבל.

  14. אולי קיים קשר בין השניים, אך אין ספק שתוכן ברמה נמוכה לאו דווקא קשור לפלטפורמה עליה הוא מוגש.
    אני מאמין שאחד הדברים שפגעו בעיתונאות שאתה מדבר עליה היא העובדה שבעידן האינטרנט היה נראה לעורכי האתרים לגיטימי לפרסם כתבות של אנשים שעובדים בחינם ולא של עיתונאים (ואם זה לא מספיק, על הדרך הכותב הוא גם הצלם, שוב, כי זה זול – וגם אתם חוטאים בעניין הצילומים). כך קיבלנו תוכן רדוד, בעיות הגהה כולל שגיאות כתיב וגם צילומים ברמה מחרידה.
    אז נכון, התחרות היום היא לא בין שני מגזינים על המדף של סטימצקי, אלא בין עשרות אתרים במרחק לחיצת כפתור, אבל מי שמזלזל בקוראים – אין לו זכות כיום, וגם על דפי כרומו זה עבד בדיוק אותו דבר.

  15. אני חושב שצילומים אף פעם לא היו העיקר בדוגיגים. בעצם זה בדיוק מה שהטור אומר: כאן בשביל תוכן מילולי. קודם כל ולפני הכל.

  16. כרובי לא כל כך מהר תתפטרו מאיתנו.
    יש משהו נקי באקווריום.
    משהו שונה.
    אבל ממה הדגים באקווריום ניזונים.?
    תמשיכו להתפתח .
    אפילו פרידמן התעורר-
    אשמח גם לראות את כבודו כותב.

  17. לא להוריד את דוגיגים!
    אני בן 24 ונהנה מכל כתבה.
    מחכה לכם יותר מפולגז.

  18. אם לא יהיו אתרים כאלה איפה אני אכתוב את השטויות שלי?
    אנפרנד!!

  19. כמה טוב היה פה פעם.
    רוכב מ 96, מנוי מוטו באותן שנים. זוכר מבחנים וכתבות שמולאו בתיאורים "רומנטים" כדי לנפח כתבות, אף פעם לא התחברתי לזה. כמו כולם עברתי לרשת (קוזולובסקי, פולגז, advrider וכו').הפוף מהפרעת קשב – מיקוד. תכלס. שורה תחתונה. מעדיף את מבחני פולגז היום על כתבות האופנוענות של פעם. לטעמי ענף "שיתוף מידע\עיתונות דו גלגלית" השתפר מאוד עם השנים והיום קולע יותר לטעמי.

    מעולה שיש דוגיגים (למרות שלפעמים יוצאת הנשמה עד שרואים איזה אייטם חדש), וטוב מאוד שיש פולגז ואחרים לתכל'ס.

    רומנטיקה ואופנוענות ? תגיד כמה סוגר וכמה עולה.

    • תומר "כRובי" ברעם // 29/03/2016 um 5:56 // הגב

      אני רוצה להתייחס ברשותך לנושא ה"לנפח כתבות". קשה לי מאוד להאמין שזה היה המצב במוטו או באופן כללי בכתיבת רשמי רכיבה מאופנוע. אני מוצא שהכי קל זה ליפול למלכודת (כן! מלכודת!) של לתאר כל חלק וחלק מהאופנוע. בטח כשדף הנתונים הטכניים זמין לכולם. מאוד קל (שוב, לדעתי), לעבור מכלול-מכלול ולכתוב על דעתך. כשאני הייתי עושה זאת, היה מאוד קשה לצמצם את נפח הכתבה לפחות מ-1200 מילה. בסופו של דבר, גם לקוראים יש סיבולת שלא כדאי למתוח אותה לקצה. וזה גם הופך למשעמם… מה שאני בעצם אומר, הוא שדווקא התיאורים הרומנטיים הם "הקשים" יותר להפקה לעומת המבחנים היבשושיים. אף אחד לא עושה אותם כדי לנפח כתבות. להיפך – מי שעושה אותם, רוצה להעניק משהו מהחוייה המיוחדת שעבר עם האופנוע, לקוראים אותו. זה החצי סנט שלי בעניין…

  20. אכן געגועים לאופנוענות של פעם, משהו בראשוניות לעולם לא יחזור, אנחנו מתרפקים על העבר ברומנטיות.
    היום הכל מושחז יותר, מהיר יותר וחד הרבה יותר.
    אל תפסיקו ואנחנו נלגום בשקיקה כל כתבה.

  21. מנשה ש // 27/03/2016 um 23:48 // הגב

    מסכים עם ההבחנות התצפיתיות שלך, אך לא מסכים למסקנה הפסימית.
    מאז ומתמיד המשכילים, קוראי וכותבי המילה המודפסת (כן, ועכשיו בשימוש מטפורי) היו מיעוט. אלה צרכו את המילה המודפסת כחלק מאישיותם. כל "האחרים" היו מושתקים היות ולא הייתה להם במה. טכנולוגית הדפוס (ועכשיו בשימוש ליטרלי) הייתה מוגבלת ויקרה, ודרשה התמסרות. לכן "האחרים" נשארו מושתקים בעולם הספרותי הישן. הפלטפורמות החדשות, מבוססות האינטרנט והמבוססות על מסר קצרצר, הזמינות והמידיות, נתנו בפעם הראשונה במה פומבית ל"אחרים". אך ככול שטכנולוגיה מרחיבה זאת תשלוט במספרים גדולים, אין היא יכולה לבוא במקום אהבת המילה המודפסת, שמחשבה ואהבה עומדת מאחוריה. אותה קבוצה קטנה יותר, בעלת מורשת ליטרלית ארוכה, תמשיך לצרוך מילה שנאהבה בכתיבתה. לכן אל לך לחשוש שתחסר ציבור קוראים, וככול שהאתר כאן ימשיך בדרכו, הוא רק יאסוף את חברי אותה קבוצה ליטרלית קטנה כאוסף אובדי-דרך במדבר המילולי המייגע של היום.

  22. אם צריך , אני אלך לעשות קורס שחייה , ולא בהתכתבות , כדי להמשיך לשחות עם הדגיגים.
    האקווריום כאן חמים ונעים הרבה יותר מכל אוקיאנוס אינפורמטיבי ויבשושי.
    ….אני

  23. תודה

  24. רונן יהודאי // 28/03/2016 um 12:48 // הגב

    אכן אין תחליף לכתיבה שבאה ממקום של רגש ומעבירה את חווית הרכיבה עצמה ולא נתונים יבשים , כמה סוגר וכמה עולה אתה יכול לראות בדף המוצר של היצרן , מאידך איך זה באמת מרגיש תקרא רק אצל כותב אמיתי שחי אופנועים בנפשו כמונו , לכן אל חשש דוגיגים אנחנו כאן להשאר פשוט תמשיכו את מה שאתם עושים מצויין.

  25. עדי ברדה // 28/03/2016 um 18:54 // הגב

    בגדול אי אפשר למנוע את הקידמה והטכנולוגיה. אם פייסבוק זה מה שהולך היום אז צריך למנף אותו וליצור בו תוכן איכותי. יחד עם זאת אני מאמין שלתוכן עמוק, מקיף וכולל תמיד יהיה מקום ויהיה קהל.

  26. די! תמשיכו…..

  27. בדרך כלל אני לא מגיב.
    לא כאן ולא באף אתר אחר.
    אני מאוד אוהב את האתר הזה, את היחוד שלו ואת סגנון הכתיבה שלכם.
    ולא, אני לא מבוגר (25)… ואף פעם לא קראתי את מוטו…
    אבל יש פה משהו מאוד יפה … תמשיכו בהשקעה.

  28. גם כן מהדור הצעיר (24).
    מאוד אוהב את הכתיבה המיוחדת באתר!
    תמישכו לעניין אנשים טובים

  29. אולי הכל קשור להבדל בין האופנועים הישנים בהם רכיבה הייתה מלווה בעבודה ומאמץ, בייחודיות ובחוויה, וכאבי גב, וכל אחד היה שונה ממשנהו, אך כיום כולם דומים, נראים נשמעים ונוסעים באופן זהה, אף אחד לא מתעניין בהבדל בין קיה ליונדאי, וגם לא בין הונדה לקווסאקי, כי אין ממש כזה, או כפי שאמר קודמי "כתוב כמה סוגר וכמה עולה וסע".

    או שתקנה דינוזאור לזקק את החוויה.

  30. הבעיה היא שזבנג וגמרנו יש איפה לימצו וגם סרטונים עושים בחול הרבה וטוב יותר. מה שנדיר יותר וגם מאורך יותר זה הeditorial, במיוחד עם ניחוח ישראלי רלוונתי.
    בפורמט הזה באמת אפשר להבין מה הרגיש הבוחן כשרכב, ושורה תחתונה זה מה שחשוב.
    דוגמה טובה מחול זה האתר rideapart.
    בתחילת דרכו היה בעל אופי בדיוק כזה מבחנים בגובה העיניים והמון 'קשקשת',אבל בסופו של דבר יצאו פנינות.

    תענוג ליקרוא כאן את הכתבות, כל אחת מהן שווה הרבה יותר ממבחן יבש שנותן ציון

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




eight + nineteen =