השכן

חורף 1999, ליל שבת. אני רוכב בגשם הלילי על אופנוע מבחן אומלל שאך עוד רגע יסיים את חייו ויהפוך לערימת מתכת ריקה מנוזלים ומעוכה. אני מתכווץ עוד בתוך המעיל, המחשבה נודדת אל מחוזות שמקומם לא יכירם על הכביש הציבורי והריכוז בכביש ממני והלאה. קצת לפני צומת חולון של אז, מתחת לשיחים הגבוהים שיוצאים מהגדר של מגרש 'מקווה ישראל' ושהוחלפו מאז בתחנת אוטובוס מרחיבת דעת, חונה מכונית מרצדס חדשה עם 60 ק"מ על השעון בלבד. לוקח לי חצי שניה להבין שבחושך ובגשם חונה מולי מכונית וצריך לנסות לברוח שמאלה, אבל הבעיה היא שלוקח לי רבע שניה להיכנס בה.

המשטרה קבעה שנמצאתי על הכביש 42 מטר מהאופנוע. לא פחות, לא יותר. פקודת ההתחמקות שלי שמאלה הועילה מעט, ובמקום לפגוע כולי ברכב ממול, רק שוק ימין פוגע בצידו השמאלי של הטמבון האחורי ומתרסק לרסיסים. המעוף מעל לאופנוע קדימה מפגיש בין עצם הירך לכידון, והכידון מנצח. העצם נשברת לשניים ויוצאת החוצה מהרגל דרך הבשר וקורעת את השרירים. הבעיה היא שהיציאה של העצם החוצה גם קורעת בדרך את עורק המפשעה. לא רצוי במיוחד אם רוצים להמשיך לחיות. בדיעבד הסתבר שהגוף שלי אכן מת פעמיים באותו הלילה.

אני שוכב על הכביש הרטוב ללא יכולת תנועה, פוחד בעיקר שלא תפגע בי מכונית. בעל המרצדס הוא הראשון שמגיע ומתחיל לדבר אתי אך מיד עוצר מבולבל. הבחור מסתכל עלי בהלם, או יותר נכון על החלק התחתון שלי. אני מביט מטה ורואה את הרגל שלי שוכבת לצידי. השוק התרסקה לגמרי והרגל נשארה מחוברת על פיסת עור בלבד, אבל אני לא מרגיש את זה בכלל. כואב לי נוראות רק בירך והישבן שורף לי כאילו מבעירים לי שני מבערים מלמטה. מסתבר שהחלקתי ארוכות על הישבן, והבשר נשחק ונחסר עד העצם.

אני משתדל להתעלות מעל לכאב ולהתעלם ממנו ובעל הרכב ואני ממשיכים לדבר עניינית; תזמין אמבולנס, צריך או לא לקרוא למשטרה וכיוצא באלו. אני שוב מרים את הראש מהכביש, מסתכל ושוב מופתע ממיקומה של הרגל במרחב. בעל המכונית מפציר בי שלא אזוז. הוא כבר דיבר עם מד"א והם בדרך. יש לי הרגשה רעה: אני מבקש מבעל הרכב להגיד לי אם אני שוכב בתוך שלולית של דם. הוא מהנהן, ואני מבין שקרעתי עורק ראשי. שניה אחר כך כבר מגיע האמבולנס, ועוד שניה אחת בלבד חולפת והם כבר מזמינים טיפול נמרץ. החובש שואל אותי לשמי ומה מספר הזהות שלי. אני אומר לו שיפסיק עם השטויות כי אני בהכרה מלאה והכל טוב, ושיתרכז בצורה שבה אני מאבד דם. חובשת חמודה ומזועזעת מלפפת לי ביד רועדת שני חוסמי עורקים; אחד למעלה ואחד למטה. אני מבקש שלא יורידו לי את הקסדה כי נח לי להניח כך את הראש על הכביש.

מגיע טיפול נמרץ עם רופא שלמזלי הוא אורטופד מתמחה. האיש שולח מיד את החובשים מהאמבולנס לחפש עם פנסים באיזור הרכב חלקי עצם שלי מהרגל. בדיעבד, זו אחת הפעולות שיצילו לי הלילה את הרגל. אני כבר קפוא ומבין ומפנים שהקור הוא פנימי ונובע מאיבוד דם. הרופא מזרז את חובשי הנט"ן להעמיס אותי על האמבולנס ואנחנו מתחילים בנסיעה. נהג האמבולנס עומד לפנות שמאלה בחזרה לוולפסון. "ללללאאאא" שואג עליו הרופא, ופוקד עליו לנסוע למיון של תל השומר. זו היתה ההחלטה השניה שהצילה לי את הרגל. הרופא מדבר בינתיים עם חדר המיון בתל השומר.

אנו מגיעים למיון ואני מתלונן שקר לי. אחת האחיות צוחקת כי לדעתה אני צריך להיות מוטרד יותר מכמה דברים אחרים כרגע. באופן מיידי מחוברת לי מנת דם לווריד – אחת מתוך כמה שיוזרמו אלי באותו הערב. מגיע אלי אורטופד מתמחה צעיר של ליל שבת, נשוא טור זה, ומודיע לי שכל שנותר זה לחתוך לי את חתיכת העור שנותרה ואשר מחברת לי את שני חלקי השוק, ולהכניס אותי לניתוח כדי לתקן את הירך. אני מסרב. הוא מפציר בי באסרטיביות מעצבנת ומביא לי איזה טופס לחתום עליו. אני שוב מסרב והטונים שלו מתחילים לעלות. את המשפט הבא שהוא אמר לי לא אשכח לעולם: "אתה צריך להתחיל להתרגל לרעיון של חיים עם פרוטזה". אני שוב מסרב והוא הולך משם בעצבים.

הגוף שלי רועד כל כך חזק מהקור, שהשבר בירך והעצם שזזה ביחד עם הרעידות שלי חופרת בווריד הקרוע. הרופא שב, ומודיע לי שאם אני לא חותם יש סיכוי שאני אמות בקרוב. "אז אני אמות עם רגל ולא אחיה עם פרוטזה" – אני מודיע לו. התשובה החד משמעית שלי קצת מהממת אותו, והוא מסתלק משם נבוך, אולי חסר אונים.

שניה אחר כך מגיעה מטעמו אחות שמודיעה לי שאני לא כשיר לקבל החלטה, ושאתן טלפון של הורים או מישהו אחר שאני סומך עליו. אני שואל אותה אם אני נראה לא בהכרה או לא כשיר, ולאחר חילופי דברים קצרים היא עפה לבקשתי מהמקום. אני מסתכל עליה מתרחקת, והיא אכן מגיעה אל הרופא הרע ומדברת אתו בתנועות ידיים גדולות.

ממשיכים לחוג סביבי, לדקור ולחבוש. ואז מגיעה תמי.

תמי מספרת לי שיש רופא שנקרא יהודה עמית. ד"ר עמית עורך ניסוי מסוים כרגע ואני האובייקט המתאים לתהליך הניסויי. כך שאם ואסכים לחתום על טופס מסוים שמסיר אחריות במקרה של… אז היא תקרא לו להגיע מהבית ויש סיכוי להציל לי את הרגל. אני מבקש את הטופס, קורא בידיים משקשקות מקור את הנייר כדי לוודא שלא עובדים עלי וזה בעצם ויתור על הרגל, וחותם על הניסוי ללא היסוס.

מתחילים להכין אותי לניתוח. האיש, האישיות, ד"ר יהודה עמית מגיע. כולו נועם ורגיעה. הוא שואל בחיוך שאלות על קרות התאונה, ואנחנו צוחקים קצת, בעיקר עלי ועל המצב אליו נקלעתי. כל אותו זמן הוא בוחן ובודק ואז מזמין צוות נוסף. הוא עצמו ינתח את השוק וידביק את החלקים מעשה פאזל, וצוות אחר ינתח את הירך והעורק הקרוע שהוא ניתוח סטנדרטי. הרופא שפינה אותי עם הנט"ן מבליח פתאום עם חלקי העצם שאספו החובשים מהכביש, נותן לו אותם ונעלם מבלי שאוכל אפילו להודות לו. תמי תספר לי אחר כך שהם דיברו עוד קודם. אני נכנס לניתוח שייארך 13 שעות תמימות ושתי החייאות.

*   *   *

כחמישה שבועות אחר כך אני משתחרר מבית החולים הביתה לאחר שאני מסרב ללכת לשיקום של תל השומר או לבית לווינשטיין. הפילוסופיה שלי אומרת שבסך הכל הגוף התקלקל, עכשיו תיקנו וזהו. לא צריך להעמיק בזה יותר מדי ואפשר לחזור לשיגרה. ד"ר עמית תומך בי בכל פה גם אל מול הצוות הרפואי שמתנגד להחלטה, הוא קורץ לי בחיוך ואני חוזר הביתה.

עוד שבוע עובר ואני בורח בפעם השניה מהחום העוטף אותי. בפעם הראשונה זה היה חמישה ימים לאחר התאונה, וברחתי מהמחלקה האורטופדית על כסא גלגלים עם ארבעים חום, אבל הייתי חייב אוויר וירדתי למטה ואכלתי נקניקיה בלחמניה. אחת האחיות החזירה אותי מעלה לאחר נזיפות קולניות ומביישות אל מול קהל העוברים והשבים על שהעזתי לעזוב את המחלקה.

ועכשיו הפעם השניה. למרות שירדתי בבית החולים כמעט 20 ק"ג ומשקלי עומד על 54 ק"ג בלבד, אני יוצא בהסתר מבית ההורים שלי עם הקביים ונפנה אל הרחוב. מעט אחרי היציאה משביל הגישה אני עוצר בצד עם ראש טיפה מסוחרר אחרי ההליכה הממושכת בת 20 המטרים ומחכה שהסחרחורת תעבור. אני חושב שבטח הסחרחורת היא זו שגורמת לי לדמיין שמי שיוצא מהבניין הסמוך הוא הרופא שצעק עלי בחדר המיון בגלל שלא הסכמתי שיוריד לי את הרגל, ולא כך היא. האיש מתחיל ללכת לכיווני, נועץ מבט בערימות המתכת העוטפות לי את הרגל ומבצבצות מבעד למכנסי הטרנינג, ולא מזהה עדיין. "שלום דוקטור – אני אומר לו והוא נבלם על עומדו בתדהמה – הרגל שלי עדיין אצלי". זו היתה הפעם היחידה שאומר לו מילה והמשכתי ללכת כשהוא עומד על עומדו.

מסתבר שהרופא המתמחה ואשתו שאך זה נישאו קנו דירה בבניין הסמוך לדירת הורי, ומאז התחלנו להתראות לא מעט במשך השנה שגרתי שם. "אתה הלקח שאני אקח איתי לכל החיים" – אמר לי באחת הפעמים. לא השבתי והמשכתי בהתעלמות מוחלטת ממנו. לא יכולתי לסלוח לו. יכולתי רק לקוות שלמד לקח וענווה לשני ימי חייו כרופא שאמור לרפא אנשים ולא למהר לגדוע איברים.

מאז בכל פעם שהיינו נפגשים היה משפיל מבט וממהר לדרכו. אני מניח שרווח לו מאד כשעזבתי שם.

surgery

16 תגובות להשכן

  1. וואוו.מצמרר.

  2. גיא לוטם // 05/02/2016 um 16:24 // הגב

    קראתי בנשימה אצורה. מדהים.

  3. זאב נשאר זאב.
    סיפור עם סוף טוב.
    בקצב הזה עוד יתבקש ספר..
    (הוצאת ינוקא ובניו.)

  4. כתיבה מדהימה , לא קל לתאר בכתב סיפור כזה שגם ירגיש כל כל אוטנתי ,ממש נזכרתי בתאונה שלי , וגרמת לי הזדהות מוחלטת , כל הכבוד .

  5. טומי בקאל // 05/02/2016 um 21:50 // הגב

    הסיפור שלך מתחיל כמה עשרות שנים קודם בסיביר וקשור ברופא יהודי בשם איליזרוב וחעשוקי גלגל אופניים.
    אני שמח כאדם כרוכב כאופנוען וכאורטופד לקרוא את החלמתך.
    עלה והצלח!

  6. כתבה ממסמרת ומרתקת . אם תצליח (וזה לא קל) לסלוח לרופא המתמחה וכן להגיד לו שלום, תשלים את הריפוי עד תום. אבל בכל מקרה-תודה.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 06/02/2016 um 4:20 // הגב

    עמיר הכרתי אותך כמטורף, לטובה כמובן וכנראה שב-1999 זה היה פסיכוטי לגמרי
    אני קורא את הטור שלך אם אין ספור פעמים של אייי, אייי, אייי, אייי, אוץ אווץ אווץ אווץ
    פאק פאק פאק ושוב חוזר על זה כל שורה .
    הפסקתי לקרוא את הטור אולי איזה עשרה פעמים בין שורה לשורה כי זה אכן היה מצמרר וכואב כמעט בלתי נתפס
    התחלתי לרעוד איתך שרשמת שרעדת מקור
    התרגשתי מאוד שהתחלתי לקרוא את הפסקה של תמי שסיפרה לך על ד"ר עמית ,אפילו הצטברה לה דמעה ברשתית של העין .
    סיפור מטורף !!! שתרכב בדרכים טובות ושמור על עצמך !!!

  8. חתיכת סיפור… וואו אין לי מילים.

  9. גל גונן // 06/02/2016 um 18:07 // הגב

    כתיבה מעולה, מטלטל ומזיז אותך באי נוחות בכסא בזמן הקריאה

  10. יום טוב // 06/02/2016 um 18:59 // הגב

    ריגשת!

  11. אבי שכטר // 07/02/2016 um 11:48 // הגב

    קראתי בפעם ראשונה ולאחר שהרגשתי כאב מה בשוק ימין…, קראתי שוב, ולו כדי לוודא שלא פספסתי אף פסיק, אף מילה. מרגש ברמות ואני לוקח את זה אתי, לרכיבות – לחיים!

  12. מעולה. ממש השכן שלא ישן (כל פעם שרואה אותך)

  13. לא ריגש
    סתםםםם
    אתה כותב מדהים, נתראה בקרוב

  14. חזי דיין // 16/02/2016 um 21:54 // הגב

    עמיר, אני קורא את הסיפור הזה אולי כבר בפעם העשירית, בכל פעם נדמה לי כאילו ואני קורא אותו בפעם הראשונה, מכיר כבר חלקים ממנו בעל פה, נפעם מחדש מאיכות וסגנון הכתיבה וממה שעבר עליך, ומתרגש כאילו אני הרוכב, וכאחד שלפני חצי שנה עבר גם תאונה שבה שברתי את הכתף ומאז לא עלה על אופנוע וחשבתי שגם לא אעלה יותר, אבל תיאור המקרה והסיפורים שלך בכלל והסיפור הזה בפרט ברור לי שהסבל האמיתי הוא חוסר החוויה הנפשית שהרכיבה מספקת לנו, ושכנעת אותי שאסור לוותר.

  15. עמיר, זה רק מוכיח שהאדם קובע את גורלו. איזו עוצמה יש בך וכמה יפה לאורך כל הסיפור ידעת לזהות את החלקים החיוביים שבסופו של דבר הביאו לתוצאה חיובית… מדהים. תודה לאל אתה כאן איתנו, לא מובן מאליו.
    מזל טוב כי יום הולדת יש לנו כל יום מחדש. 😊

  16. פעם ראשונה שאני קורא את הסיפור מאחורי
    וכחובש אני נפעם מתעצומות הנפש
    אתה אדם גדול וכבוד, גדול להכיר אותך גם אם הכרות שטחית ולא חברות קרובה

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם