" ערגה מטופשת לאופנועי עבר חסרי אמינות"

בעקבות רכיבת וינטאג' על גוצי מונזה

הכותרת שלמעלה היא הסיכום של כרובי אחרי שהעברתי לו את תמצית דברי מיצו. מיצו אמר את זה בקצת (הרבה) יותר מילים אחרי שסרב בבוז להצעתי לדגום את הגוצי מונזה של הפרופסור. הפרופסור נתן לי את המונזה לסיבוב כדי שאתרשם כמה כיף זה אופנוע של פעם.

מה זה נתן? – דחק בי. גם עמיר הזאב רוצה שאוציא את הויברטור שלו לטיול באחו ("מוט'ל, אתה חייב לבחון את האופנוע שלי, בטוח ייצא מזה משהו מעניין") ואני יודע מה יש לו בבטן; הוא רוצה שאקטול את האופנוע (מה שבדיוק אני הולך לעשות כנראה!) ואז תהיה לו הרגשה טובה שהוא מיוחד; הצליח לבנות אופנוע שרק הוא יכול לרכב עליו.

איך שלא תהפכו את שתי הבקשות הללו, התוצאה אחת: כולם שואפים להוכחה שהבחירה שלהם מיוחדת. זה גם מלמד שלא נכון שאנשים אגואיסטים וקנאים לרכוש גלגליהם. הנה, פה בין החברים דווקא שולט אלטרואיזם טהור.

אז באתי לקחת את המונזה V50. הוא 500 סמ"ק משנתון 82', יש לו 48 סוסים ואיך שראיתי את הכידון התבאסתי כי הוא נראה לי כל כך צר ומהודק פנימה שמיד נוצרה בי הדמיה לשתי ידיים שלוחות קדימה וכפותות באזיקים. "איך אפשר לרכב ככה" – רטנתי והפרופ' גיחך בחדווה. "נסה ותופתע".

monza

מונזה. ידיים קדימה כאילו באזיקים

ואכן. נסעתי ותופתעתי. כי הכידון הוא חלק ממכלול מאד הגיוני של אופנוע צר, נמוך, משקל די סביר (160 ק"ג) ודינמיות מתפרצת ומאותו רגע שעזבתי את החניה של מר כרמיאלי הרגשתי טוב. פשוטו כמשמעו. הגיר נראה לי קצת מעורפל ולא סגור על עצמו  אבל ס"ה הכל הלך למישרין עד שהגעתי לרמזור ועצרתי.

בהילוך רביעי.

טעות, טעות. מיד הבנתי כמה והתחלתי להתפלל שהאדום יימשך עוד קצת. ועוד קצת. לא מצאתי את הראשון. נידנדתי את החטיאר המזורגג קדימה ואחורה, רקדתי על הרגלית וכשהגיע הירוק והרכב שמאחורי כבר גמר את המצבר על הצפצפה והתכונן לעלות עלי לדרוס ולהסתלק, הצלחתי לאתר את ההילוך השני במחלקת חיפוש קרובים והחלטתי להסתפק בכך. ג'יעג'עתי לתוך הצומת עם מנוע חנוק ומשתעל.

ברגעי הלחץ ההם ממש יכולתי לדמיין את הציר של רגלית ההילוכים יורד לטיול במעמקי הגיר, משוטט לו שם תוהה ואובד:

– שלום, אני מחפש את ההילוך הראשון, זה אתה?

– לא, אני השלישי. תנסה בהמשך קצת הלאה וימינה

– שלום, אולי אתה הראשון?

-לא, אני החמישי. התרחקת. תעשה יו-טרן

– היי אדוני, אני…

– כן, שמעתי מה אתה מחפש אבל צר לי – אני הניוטרל. אני סתם מסתובב לי כאן להנאתי בין כל ההילוכים וצץ כל פעם במקום אחר איך שבא לי

– סליחה ומחילה, אדוני, בטח אתה הראשון?!

–  לא, אני השישי

–  שישי? איך שישי?!  יש בגיר הזה רק 5 הילוכים…

–  וואלה… אולי זה מסביר למה אני זרוק פה בחושך ובשמן כבר שנים בלי שימוש

בערך משהו כזה. מערכה א' בתיאטרון לחובבים.

"פחחח, הגיר פה זה עוד כלום לעומת הקלאץ' של האלאזורה – הגיב הפרופסור כשחזרתי אליו מתלונן – עוד לא ניסית את האלאזורה. שם צריך לא רק כוח ברגל לבעיטות בעוצמה של פטיש קנגו, אלא גם ביד. כשמדברים על בעיות arm pump כמו לרוכבי gp מדברים על דוקאטים של שנות ה-80'. אין קלאץ' יותר קשה מלדוקאטים האלו ולא משנה אם זה קלאץ' יבש או רטוב. אחרי תקופה איתם אתה מקבל זרוע כמו של פופאי, ואז חושבים שיש לך בעיה בידיים כי יד ימין נראית כאילו היא בכלל מנוונת לעומת יד שמאל…"

ראה את הפרצוף שעשיתי וחש לנחם: "כן, זקנים ומעצבנים לפעמים, אבל עד היום אני זוכר בערגה את הסאונד של הפאנטה שלי. זה ה-סאונד! לא תמצא היום אופנוע עם סאונד כמו הדוקאטים האלו. פשוט לשים בסלון ולתת גז מדי פעם. בזמנו כשמישהו בשכונה היה שם מזרחית בפול ווליום, ישר הייתי מביא לו סאונד של פאנטה בתור קונטרה. ואפילו לא צריך לחבר למערכת הגברה!"

חלאס. עד כאן וזמנו תם. הגדלתי טווח ורכבתי הלאה לכוכב שבתאי. עמיר שלף בירה ואני הייתי מוצק. כלומר, משהו הציק לי וחיפש הבהרה: "אם באמת ככה, למה כולם עושים את עצמם מתים על הכלים הישנים האלה?" – תמהתי, והוא ענה בפשטות: "כי הם יפים. כל כך יפים. כשבניתי את המוטציה שלי, הדבר הראשון שהיה לי ברור הוא שיהיה לו חצי פיירינג של דוקאטי 900SS".

vibrator

הויברטור של עמיר

מיצו היה בדרך אז ליהגנו קלות עד שהגיע. שמע את הדיבור ונורה לכיוון אחר לגמרי. "כולם מסתכלים על הגרוטאות האלה בערגה בגלל סיבה אחת בלבד: נוסטלגיה. אבל הפרספקטיבה שלהם מעוותת. הם שוכחים שנוסטלגיה זה בעצם לקחת סיוט אחד גדול, לשכוח את כל מה שסבלת במהלכו, ואז להשאיר רק את החלקים הטובים. זה מה שהעיוות הזה של הזמן עושה לך. גם הטירונות שלי נדמית לי, עשרים שנה אחרי, כחוויה מדהימה. היא לא היתה חוויה מדהימה, סבלתי בכל רגע ורגע, קיללתי את כל העולם, ורציתי שזה יגמר. ככה גם עם האופנועים האלה. אני לא רואה שום חוויה חיובית בגרוטאות האלה, אין שום דבר חיובי בחלקים מתפרקים, אין כלום חיובי במנוע נוזל שמן שעובד לפי החשק. אנשים נוהגים לקרוא למכונה חסרת אמינות בשקל "מכונה עם נשמה". היא לא. זו מכונה דפוקה שיש לה מקום אחד בלבד –  או במוזיאון, או בפח האשפה. לא על הכביש. אלא אם אתה ג'יי לנו ויש לך צוות של מכונאים שמכין לך את הגרוטאות האלה לנסיעה חד פעמית כדי שאתה תמשיך לתחזק לעצמך את אותה חוויה נוסטלגית מטופשת. לכו, קנו לכם גרוטאה, שפצו אותה, וסעו איתה לעבר השקיעה, ורק אחרי 200 מטר כשתתקעו, תדחפו אותה חזרה הביתה. למזלכם לא יהיה לכם קשה לאתר את הבית ואת החניה לפי כתמי השמן והחלקים השונים שנשרו לכם בדרך… יש לי רעיון – לכו על מוטו גוצי TT65V, זו אחלה מכונה עם נשמה, נכון?"

ליכסן מבט לעמיר הזאב: "ומשום מה לאנשים מסוימים יש זקפה כשהם מדברים או חושבים עליהם".

הוא התכופף מהר ובקבוק הבירה הריק שנשלח לכיוונו עבר מעליו ונחת בדשא. מצידי, האיזכור של הגוצי TT65V העלה לי סיפור מפגר ששמעתי מאבי פרידמן שבגיל הטיפש-עשרה ניצל את היעדרות הוריו מן הבית והלך מכר את הפורד פיאסטה של אמא שלו ובכסף קנה את הדבר הזה. זמן קצר אחרי כן הוא התחיל לבכות. באזניי הוא הגדיר אותו כהכי זבל שנוצר אי פעם, דרעק בן דרעקים שלא הצליח לנסוע מעולם, שנתקע בכל פינת רחוב שניה, ושאפילו מוטוגוצי מתעלמים ממנו היום ולא מאזכרים אותו ברשומות ההיסטוריות שלהם או בפינה נידחת במוזיאון במנדלו דל לאריו…

אבל עמיר עוד לא ויתר. "דניאל, הם יפיםםםםםם!"

ופתאום נפלו למיצו החומות. "עמיר, האופנוע שלך מכוער אחי. מכוער מאוד. בעצם, הוא משמש בתור הציור במילון אבן שושן להגדרת המילה מכוער. ממש ליד הציור של הדיוקן של שרה נתניהו. מישהו צריך לומר לך את האמת גבר. מצטער".

"זה מרגיש לו מיוחד התוצאה" – יצאתי להגנתו של עמיר הזאב, ומיצו בתשובה מן השרוול: "כן, אני מכיר את הגברים האלה שאוהבים שבועטים בהם בביצים עם נעלי עקב".

"אז אני אומר לך – כך עמיר – ולכל לועסי הזקנים ומשפשפי חומר הסיכה המבריק והטפלון, אלה עם האופנועים החדישים בלי טיפת הייחוד, ואתה שנמצא על עגלה איטלקית בגלל העיצוב, אתם טועים. בעיני, וזה מה שחשוב, הוא יפיפה, ומצידי לכו ותעשו אחד לשני נעימי בגב. ובכלל, מה זה קשור לאופנועים שלי? דוגרי, קצת נתקעתי על העיצובים של פעם. פנס אחד גדול או שניים עגולים בחזית כי האופנועים של היום עם פנסי המאזדה המלוכסנים מקדימה, פשוט מכוערים בעיני. אני מבין את כרובי שבחר אופנוע של היפסטרים בגלל העיצוב (לא שהייתי רוכב על האופנוע הזה שוב מרצוני החופשי כי הוא די דרעק כאופנוע). למי שפחות חשובה התנהגות הכביש, אופנועים של היום פשוט מכוערים. כן מיצו, גם הדוקאטי שלך עם עיני החתול והמקור".

"האמת, מגיע לך כל הכבוד – הודה מיצו – בעוד שכולנו, ובעצם 99 אחוז מהרוכבים שמחזיקים מעצמם, רוכבים על העיצוב של מישהו אחר אתה רוכב על העיצוב של עצמך".

ואיך שעמיר מתחיל למתוח חיוך של גאווה, הוא הוסיף: "כלומר זה בערך כמו שתיקח את הבחורה שלפי טעמך, ותממן לה סדרת ניתוחים וקעקועים כדי להפוך אותה למה שאתה אוהב…"

כך בערך היה השיח המלבב אם אני זוכר נכון אבל בשלב זה התנתקתי. פרשתי מהשניים שבטח המשיכו לטחון שם אחד את השני עד אור הבוקר, אמרתי שלום וחזרתי למונזה. הויכוח הזה ימיו כימות עולם והגדרתו, כמו בספרים של איין ראנד, הוא הפער בין הפונקציונאלי לרומנטי. לי בעצם זה לא נוגע. כל מה שמתלבש על 2 גלגלים יפה בעיני וטוב לי. אני רומנטי ופונקציונאלי בעת, בעונה וביחד אחד.

בעצם, כמעט. לא תמיד…

OmG-16

16 תגובות ל" ערגה מטופשת לאופנועי עבר חסרי אמינות"

  1. נחמד.
    לא נכון להכליל את כל אופנועי האספנות כמכלל אחד.
    כל האופנועים היפנים,של סוף שנות ה-60 והלאה,היו אופנועים אמינים מאוד כשהיו חדשים.
    אמינים כמעט כמו האופנועים של היום.
    תפקדו נהדר,היה נוח לרכב עליהם.
    מערכת חשמל אמינה ויעילה,קלאץ' נעים וכו' וכו'.
    את האירופאים של השנים ההם,לא בחרתי כאופנוע שלי,גם כשהיו חדשים-אז בשנות ה-80.

    את היפנים של אז,ניתן לתחזק גם כיום,ברמה גבוהה,של שימוש יום יומי.

  2. רן שושני // 22/12/2015 um 9:29 // הגב

    מאד קל היום ממרומי המושב של האופנוע החדש והיקר. זה שעולה יותר מהרכב המשפחתי. שנותן יותר ממה זונה צרפתית ותיקה מסוגלת לתת, לקום ולפסול את אופנועי העבר…הרי מי לא יעדיף בימר חדש ומלוקק. על בריטי ישן ונוזל. אבל…קניית אופנוע או בעלות על אופנוע עבר היא קנייה ריגשית שפורטת על מייתרים אחרים. היא לא מיועדת לכל אחד,ובטח לא לחובבי גאג'טים חידושים והמילה האחרונה. לנו הזקנים הם מזכרים תקופה אחרת. הרכיבה עליהם היא סוג של אתגר שההישג בצידו גדול מכל הישג אחר. טיול של 400 ק"מ על אופנוע אספנות לעולם לא ישתווה לאותו טיול על אופנוע חדש עבורינו. הכלים האלה מדברים בשפה שרק מעטים ונבחרים עדיין מסוגלים לדבר ולשמוע…אפשר לצחוק אבל הם שרים לנו שירים מספרים לנו סיפורים והם ההבדל בין חיים אישה צפויה שקטה ומשעממת או מאהבת לטינית תוססת ובלתי צפויה שכל דקה איתה היא הרפתקאה אחרת…בקיצור לא כוס התה של כל אחד. רק מי שהלב לו רחב מספיק האוזניים שלו רגישות במידה הנכונה יוכל לשמוע מהם סיפורים שאף פלסטיק הייטקי המצוייד במיטב הטכנולוגיה העכשווית לא ידע לספר. *גילוי נאות הכותב הוא בעליו לשעבר של המפלץ המדהים BMW R100RS מודל 1977. שחצה את המדינה לרוחבה ולאורכה וסיפר באוזנים סיפורים שרק אני והכבישים יודעים! – רן

  3. עמיר הזאב שבתאי // 22/12/2015 um 9:53 // הגב

    מה שנכון דורון.

  4. מייק ווהן // 22/12/2015 um 10:11 // הגב

    אופנוע הוא אישי ולא ניתן להעברה!

    לכן ולסיכום… כולם צודקים… מי שאוהב, מי שלא, מי שבערך, כולם צודקים.
    כל אחד עם הרגשות והאמת שלולנושא הנוסטלגיה.

  5. הא! הזכרת לי גם את טל שביט שלעג כשחשקתי בפאנטה\TL –
    "ערימת הברזלים הזאת פשוט סירבה לפנות. אבל איזה יופי היא נסעה ישר…"
    🙂

  6. פואד אל-אוואל // 22/12/2015 um 10:44 // הגב

    עתידות: בקרוב תתנפץ בועת הנוסטלגיה אצל חלק גדול מאלה שיקנו DR650.
    בעיקר אצל אלה שהיה להם פעם אחד כזה, או משהו דומה,
    ומה שהם בעצם רוצים לשחזר זה את חויית העלומים שחלפה מבלי שוב.
    אופנוע ישן-חדש לא יחזיר עלומים אבודים.
    פואד1 – עם הפנים אל העתיד. (מהרהר על זירו דו"ש עם ארבע בטריות)

  7. מר אל-אוואל
    היתה לי פזילה לכיוון עליו אתה מדבר , ובמקביל מחשבה כמו שהעלת.
    שכנעת אותי.
    הדקאר – שייך לדקאר – ואין לו תחליף.
    אני נשאר בעבר.
    (-:

  8. בהערה הגועלית על שרה נתניהו איבדת אותי והוכחת שאתה ולא הגוצי זה הדבר הכי מכוער בכתבה

  9. אודי ברוך // 22/12/2015 um 18:46 // הגב

    כרגע בעיצומה של בניה של בימר משנות ה80 שיהיה קפה סקרמבלר, מן הסתם ישן וכך גם כל שאר המכלולים, משום מה מרגיש לי אמין, יבוצע יישור קו וכל השאר יראה חדש, אז יש משהו במשהו הישן חדש הזה..
    תמיד אמרתי שנולדתי בעשור הלא נכון..

  10. ישנם אופנועי עבר שיודעים לבצע רכיבה מהנה גם בהווה , ויש את הערך המוסף של הנוסטלגיה , הביטוח הזול , והמיוחדות , העיצוב השונה , ובכלל אם אתה משפץ אותו אתה כמו מציל נפש מוטורית , אחלה כתבה .

  11. אח….אפילו הנוסטלגיה זה לא מה שהיה פעם…

  12. two wheels Dragon // 23/12/2015 um 10:19 // הגב

    יש כל כך הרבה אופנועי אספנות שונים ואי אפשר להכליל את כולם ביגלל מוטוגוצי אחד

    אפילו שאני מעולם לא אהבתי את הגוצים אף פעם עדיין יכול להיות שיש כאלה שאוהבים את ההרגשה שברכיבה אלייהם.

    רכיבה על אופנוע ישן שמדליק לך תחושות מיוחדות מסיבות שונות ומשונות לכל אחד בעיקר אם אתה שיפצת אותו זה דבר שכניראה אתה לעולם לא תוכל להבין מה מיוחד בזה.

    אני מחזיק 2 אופנועים ישנים האחד דוקאטי ויש לו המון צרות אבל כל כך כייף לרכב עליו והשני זה סוזוקי שהוא גם היום יותר אמין מהרבה אופנועים חדשים שאנשים קונים.

  13. צריך הרבה זמן פנוי בשביל התחביב הזה. למעשה זה בדיוק כמו קסטומים-אין להם תכליט, הם פשוט צעקה רמה של "תראו כמה אני מיוחד" (אם אתה חייב לצעוק את זה-אתה כנראה לא ממש מיוחד).

    • two wheels Dragon // 31/12/2015 um 10:15 // הגב

      אבי, אתה כניראה לא מבין ולא תבין לעולם מה זה לאהוב לעבוד על האופנוע שלך או כל רכב אחר שלך בכדי לעשות אותו שלך, במובן של להתאים אותו למי שאתה, מה שהאופי שלך ולאופן הרכיבה/נהיגה שלך במיוחד ולא לקחת משהו מוכן מהמדף ככה חדש ורק להתניע ולנסוע.
      אני אישית לא מבין מה כייף בלקחת משהו מוכן ורק להניע ולנסוע איתו, זה אולי טוב לנסיעה סתמית לעבודה וחזרה אבל לא בישביל ההנאה המלאה מהנסיעה/רכיבה בכלי הרכב שלך.
      אני כבר מגיל 14 אולי קצת לפני זה התחלתי בבניית ושיפוץ כלי רכב ממונעים (אופניים כבר בגיל 8 שיניתי) ואין זבר יותר כייף מלהניע ולנסוע על משהו שאתה עשית והוא שלך.

      אולי גם ביגלל זה מעולם לא קניתי אופנוע נוסע או תקין

  14. בשנת 1977 קניתי אופנוע מצ׳לס 350 מודל ׳63. האופנוע הזה עשה צרות מהיום הראשון! לולא האחים פוניס ברחוב סלאמה לא היה לאופנוע הזה סיכוי לזוז. נמכר כעבור 5 שנים. מה שריגש בו במיוחד היה הסאונד – לנסוע לאורך חומות העיר העתיקה בירושלים – בין שער יפו לשער ציון ולשמוע את הדי הסינגל מתערבלים בתוך הקסדה..!

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




3 × 1 =