אבא שלי

מאת: אבי MZ

אבא שלי הוא מהאסכולה הישנה, האסכולה שגדלה על האמונה שכלי רכב הוא נכס ובנכס חייבים להשקיע את הנשמה. למי שגדל בשנות ה-60, 70 ואפילו 80, רכב הוא נכס משפחתי שהמופקד עליו הוא ראש המשפחה. מתפקידו לטפח לתחזק וללקק בכל הזדמנות את פאר היצירה המשפחתית. כמובן שרכב לא נותנים לכל אחד כמו היום, ורכב יש רק אחד!
למה אני מקדים ומספר זאת? הרי אני לא עמוס אטינגר ואנחנו לא בתוכנית "חיים שכאלה", אלא כדי לתת רקע והבנה לאופן שבה אבא חושב ופועל בתחום המוטורי המשפחתי.

להלן אקסיומה תבניתית להבנת הלוגיקה המובילה:
אוטו = כלי רכב // אופנוע = כלי רכב // אופנוע = אוטו // אופנוע = נכס!

במשפחה שלנו אופנוע זה מוקצה. ככה זה היה עד שאני הפרעתי לרצף הדורות. זה מסוכן, זה בטוח יהרוג אותך יום אחד, ואם תקנה אבא בא עם גפרור, פותח מיכל דלק ומעלה את האופנוע לעולה על מזבח הבטיחות. זה האיום העיקרי שהופנה אליי לפני קניית האופנוע הראשון. הוזכר כמובן סיפור הזוועות על הבן של דודה זילפה שהיה לו אופנוע "כזה גדול", כזה שהיה עושה "עוונטות" מול כל הבנות עד שיום אחד בכביש הערבה… עד היום כואב לי הלב לחשוב על הבן של דודה זילפה ז"ל והלמברטה המפורסמת.

ואז מחלחלת באבא ההבנה שהילד כנראה נולד עם ראש בלאטה, לא עלינו… אבל קורה, ובינה לא מחלחלת לגולגולת הקשה שלו. ולכן, נלך על דרך ה'אלטרנטיבה המפתה' שהולכת ככה: "תראה חמודי, נשמה של אבא, עזוב אותך שטויות של אופנועים זה מתאים לילדים , בוא אתה תהיה גבר תשטוף לאבא את האוטו ביום שישי, וכל שישי שני אתה מקבל אותו לנסיעה לתל אביב". (בניגוד לפעם בחודשיים שהיה נהוג לפני איום האופנוע). וכך זה ממשיך בכל מיני דילים למיניהם. ואם אני כותב פה זה אומר שההוקוס פוקוס לא הצליח. לא לי ולא לו.

והופ, אנחנו קופצים חודש ימים קדימה.
אז יש לי אופנוע. קניתי אותו בלי להבין שום דבר, ואני בטוח שהוא פסגת האופנוענות. וכאבא טוב, כשיש אופנוע בבית צריך לדאוג לו, כי כמו שאמרנו אופנוע = נכס, גם אם הוא נאחס הוא עדיין נכס.

והנה אבא שלי מתחיל להתייחס לנכס כמשאב משפחתי שצריך לקחת תחת חסותו.

זה מתחיל בדברים הקטנים: " לא טוב ככה, כשאתה עולה עם המוטורציגל על המדרכה ליד הבית אתה דופק את ה"שאסי" (איך אני אוהב שהוא אומר את המילה הזו). "בוא נבנה לך מבטון עליה קטנה ויפה".
וממשיך ב: "עזוב אותך, מוסך הוא לא קוסם, בוא נפרק את המיכל דלק נראה לי שהשעון לא עובד בגלל המצוף, הרי לקלקל יותר לא נצליח נכון?"
וזה עדיין ממשיך ב: "אתה יודע מה? חשבתי אתמול על רעיון לבנות לך פלסטיק יפה (המילה פיירינג נכנסה ללקסיקון רק שנה מאוחר יותר) לאופנוע. אני יביא מהמפעל פרספקס נחתוך לך יפה יפה נצבע בשחור ויהיה לך גוטה גוטה". והופ! אחרי שבת אחת של עבודה ואלתורים לג'י אס איקס 400 יש פיירינג ואפילו יפה יותר מהמקור, שגם חובר בצורה כזו שגם גנב מקצועי לא יצליח לפרק אותו(בורג ג'מבו של אבא  זה וואחד בורג).

וככה אבא הלאים את הנכס המשפחתי החדש מידיי. לקח בעלות עליו, שיפר אותו, שיפצר אותו והפך לאט לאט למוסכניק לאופנועים.

השוס הגדול הגיע בשבת אחת שבה התעוררתי ובזווית אפרכסת האוזן שמעתי את האופנוע שלי מתרחק מהבית. קפיצת סינדי המשולשת עם בורג תוך כדי נחיתה עם פלייה לאחור ואני נמצא בחזית הבית מסתכל על המקום שבו עמדה יצירת האומנות של אבא, ו… את הרגעים הבאים אני לא זוכר. אני רק זוכר שאימא שאלה בדאגה: "מה קרה חמודי אתה חיוור מאוד, הכל בסדר?"

הדבר הבא שאני זוכר זה: "תרימו לו את הרגליים, תנו לו לשתות קצת, שמישהו יביא לו לאטמה ויעיר אותו". אני מתעורר בבהלה תוך כדי מלמול: "איפה האופנוע ?! גנבו האופנוע?!" והתשובה שגרמה לי לאבד את ההכרה לעוד רבע שעה היא: "אבא רצה לראות איך זה נוסע ולקח את האופנוע לסיבוב בחניה".

אבא??? אופנוע??? סיבוב??? הרי הוא אמור היה לשרוף אותו ביום שהבאתי אותו! הרי הבן של זילפה נהרג על כזה דבר! הרי אופנוען זה משהו גדול ומכוער שדורס ילדים שלא אוכלים את כל האוכל.

איזה דודה זילפה ואיזה לשרוף… הכל נשכח ונסלח. אבא מאושר עד הגג, עם חיוך שהיה לו ממש כמו בתמונות מהסדיר בשחור לבן עם רובה אף.אן בלגי ענק ביד ומדים מנומרים (כן, פעם גם לצה"ל היו כאלו), עם מבט של שביעות רצון יותר מאשר היה לו כשבאתי בכיתה ג' עם תעודה שהכל בה 'טוב מאוד' (זו הפעם האחרונה שהוא זכה לרוות נחת מהלימודים שלי, משם והלאה התחילה ההתדרדרות).

ואז חלחלה ההבנה בקדקודי הריק: האשמה היא כן באבא! הגנים הדו גלגליים טבועים בנו. זה רק מתפרץ יותר בכל דור שני בממוצע, וכנראה שבכל גבר מסתתר הילד עם החלום האבוד לאופנוע שלא מומש וטוב שיש ילדים כדי שיתנו את הסיבה להחזיר מעט מאותה העטרה, ליושנה.

כן כן, זה אבא שלי. דיבורים כמו חול אבל לי כמעט התפוצץ הטחול. אבא שלא רצה אופנוע נוסע על 'כבד' ועוד חוזר עם חיוך ואומר: "זה משו משו זה, ממש חזק הזבל הזה" (למה תמיד כשמשהו טוב אנחנו מרגישים את הצורך לקלל אותו?).

והיום? היום לי יש אופנוע (יש כאלו שחולקים עלי), לאחי יש אופנוע (זה בסדר את מקום החברים פינה האח הגדול, הוא זה שהכניס שטויות לקטן למוח), ואבא מחכה לרפורמה החדשה ברישוי כדי לקנות 125 ולנסוע איתו בנסיעות בינעירוניות. לפחות בדבר טוב אחד יזכרו אותי במשפחה: השארתי חותם דו גלגלי בתא המשפחתי הקטן שלנו.

מוקדש לאבא, שעד היום מתקן לי את האופנוע ומוצא זמן ומרץ להשקיע באויב שאיים על חיי בניו והפך להיות בן טיפוחיו.

 

3 תגובות לאבא שלי

  1. קשיש עם טוסטוס ושפם // 07/12/2015 um 7:05 // הגב

    כתיבה שבאה מאהבה, אין טובה ממנה.

  2. הינשוף // 07/12/2015 um 12:40 // הגב

    למרבה הצער האופנועים של היום הם פחות או יותר אופנועים חד פעמים, אחרי מספר שניים עלות התחזוקה מתקרבת לערך האופנוע ולא משתלם לתקן אותו, פעם היו אופנועים למשל MZ אופנוע שיוצר למעמד הפועלים וניתן היה להחזיק אותו לנצח.
    היום האופנועים מפלסטיק, האופנוענים ילדי שמנת והמכנואים פקידים שמחלפים לחלקים חדשים, מכונעים מהדור הישן נשארו מתי מעט וגם הם בקרוב יעלמו

  3. עמיר הזאב שבתאי // 09/12/2015 um 16:54 // הגב

    יופי!

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




19 + four =