בראש רועש ועיניים עצומות

קינה לאייבי. בא וזרח מן הסיקסטיז האמריקאיים, צבעוני כגולה, אידיאליסט, נשמה וצדיק עד גבול מסוים, רשע נוקם ונוטר מעבר לגבול זה. היפי בדימוס שכבר התפכח והבין איזה אידיוט היה כשהאמין שהנה-הנה הוא והחבר'ה ממציאים חוקי יסוד חדשים לעולם רקוב. באייטיז עשה עליה לציון והתנגש בראש חשוף בתרבות כבישים משונה שלא האמין שישנה כזאת. מסכן.

בעת ההיא כבר לא היה עגל חלב מרבק צעיר אלא פר מגודל שראה דבר או שניים בחייו וכבר התנסה בכל סוגי הרכב ובעיקר באופנועים שמהם היו לו מכל הסוגים כמה וכמה שנים טובות. בניגוד לנטיה המיידית לחשוב, דווקא הארלי לא עבר מתחתיו אלא הרבה בריטים ויפנים והוא רכש מיומנות לא רעה בכלל של רוכב כביש אלגנטי ולפעמים אפילו נועז במקצת שהתבטא בתחרויות דראג הכבישים שהוא והחברים היו מארגנים שם בקליפורניה. אבל זה היה פעם מזמן ועכשיו הוא היה הרבה יותר רגוע.

אבל הקרובים לו ידעו וגם אני, שהוא גם, ובעיקר, פסיכי דפוק עמוק בראש.

בהתחלה כשרק הגיע, קנה מכונה יפנית  ורכב בקצב משלו. מתון, רגוע. כשיצא בראשונה לכביש הישראלי – נדהם. מה זה??! התנועה חתכה אותו בתנועות מלקחיים מבעיתות פעם משמאל ופעם מימין, מכוניות נסעו לרוחב הכביש, צופרים צורמים צווחו פתע בעורפו והביאו אותו עד בהלת וחלחלה. שילח מבטים רוצחניים במפגעיו אבל נוכח שאיש מעולם לא חשב להודות ששגה. כולם היו צודקים. הבין שהנהג הישראלי קם בבוקר במטרה להכחיד אידיוטים שיימצאו סביבותיו לרוב. הכבישים המו והתערבלו בנהם מתמיד של הים הדרומי לפני צונאמי כאילו עוד רגע יעלה ויבוא הנחשול המכלה ועתה כולם נסים על נפשם לפני בוא השיטפון. לא הבין ולא קלט איך ארץ מערבית כזו משתלחת בכבישיה כבג'ונגל. לתעלומה היה לו הדבר איך לא נוצרת תרבות כביש נבונה.

אט אט גם הבין שלא ישתפר המצב ולא ישתנה אלא להיפך, יהיה גרוע יותר, ומנהג ורוכב רגוע הפך למשתמש דרך מתוסכל ולחוץ. בהתחלה עוד חשב שיוכל לשנות משהו והיה עוצר ברמזורים, מסמן לפתוח חלון, מטיף, מסביר. אבל המצב לא השתפר והוא מצא את עצמו בסיטואציות מלחיצות בהן הוא מנסה דווקא לחלץ מאנשים רוע בסיסי ולהכנס איתם למריבת צודקים. כל אופיו הרגוע והשליו התהפך עליו והיה עולמו לכאוס: היה יוצא בבוקר לכבישים כלוחם עמוס אפודו ונישקו, מוכן למלחמה.

הלך והתפרק. באמת השתדל להיות בסדר, לא חתך מקצה לקצה בנתיבים, לא נסע על השוליים הימניים, זגזג בתנועה אבל בנחת, עצר ברמזורים לפני מעבר החציה, לא נסע על מדרכות יותר מחמש מטר תיקניים –

אבל העסק הלך והתדרדר. פה חתכו אותו, שם התעלמו ממנו, פעם ברמזור מישהו חבט בו קלות מאחור, אנשים חצו את דרכו באדום והוא הוכרח לבלום בפתאומיות על קוים לבנים בוגדניים, מישהו צעק עליו באיזה צומת, מישהו קילל, אחר סובב מולו אצבע ברקה, יענו מפגר…

הרעשים בראשו התעצמו. חוש הצדק המפותח מידי, שריד לסיקסטיז, לא נתן לו מנוח. האמריקאים קוראים לזה 'זעם הכבישים'. בתחילה שבר מראות, הנקמה הסטנדרטית. בנה אסטרטגיה שנתמכה במבנה העוצמתי של הפקקים הבלתי נדלים. מי שהתעמר בו בדרך נפגש איתו בעצירה הבאה. לא ממהרים ולא נחפזים אלא נקם יסודי ושקול. תיזמון נכון, גיחה חרישית מאחור, חבטה ברגל נישאת במראה, ניפוץ, גז ויברח. העניין הזה של הבעיטות והמראות הסתיים באורח פתע ברמזור בבן יהודה לאחר שבנוהל רגיל מראה של יונדאי גטס נפרדה מרכב בעליה, והוא התקדם והתרחק בין השורות, והנה, תקלה; חמור במרצדס סטה ועבר נתיב, חתך ונעצר על הרוחב, חוסם אותו, והוא נלכד שם באמצע בין שני טורי התנועה כמו עכבר ומיד ידע שזה ייגמר לא טוב כי קלט את ההוא יוצא מהגטס ובא לכסח לו את הצורה ותוך דקותיים אכן היו הוא והאופנוע מתגוללים באספלט הרותח ותראה מה זה, המראה שלו, של האופנוע, נשברה! כן, דווקא המראה… קארמה.

השלב הבא היה רעיון עיוועים מטופש שמראש נידון לכישלון. יום אחד חזר מהסופר עם מצרכים כשמישהו עיצבן. ופתאום התנצנץ רעיון חדש. עצר, ירד לארגז מאחור ושלף ביצה. "סטארט-אפ – חשב – אם זה יצליח אולי נתקין על הכידון סל מרופד ובו ביצים". נכון שהביצים היום יקרות אבל אין אידיאל שאינו שווה את סכום מימושו. חזר לרכב, ופצפץ את הביצה על החלון הקדמי של הקורבן. מיד, כמובן, הופעלו המתזים והמגבים, אבל הכימיה מספרת שביצה ומים מעורבלים יחדיו דינם קצף ועיסה ותוך שניה ורבע הפך החלון השקוף לאטום ונחסמה הראיה לחלוטין. באוטו נותר נהג סומא מבוהל ואובד דרך, לוחץ דוושות בלי הכרה. בליל חריקות נואשות עלה, קולות בלימה קיצוניים ושאון פיצפוח פלסטיקי פגושים, ומיד הוא התחרט והבין שהעונש הזה הוא אובר רייטד וטו מאץ' ונטש את עמדת תותחן הביצים לאחר ניסוי כלים בודד ויחיד וטראומתי משהו.

גם נושא הביטוח עלה לו על העצבים. היה לו כסף ויכול היה לעמוד בנטל הכבד אבל אבל הסכומים הבלתי הגיוניים של ביטוח החובה עיצבנו אותו לגמרי. לא הבין ולא קלט מדוע אין מערכת שיוויונית שתתייחס לביטוח החובה כאל הוצאה הגיונית מתבקשת. בהפגנות הענק של 2009 פינה זמן מעיסוקיו ורכב עם כל העדר בשיירות הענק בתחושת שליחות עצומה וצודקת שגם היא נכזבה בסוף לאור המחיר הגבוה שנשאר.

יום אחד, במפתיע או שלא, הוא נרגע. "פתאום נגמר לי מלהיות צודק ומחנך – סח לי – ויתרתי. שיזדיינו כל הפאקינג נייטיב'ס. המזרח תיכון הזה עם הטרוף שלו קצת גדול על הסבלנות שלי".

"שטויות – עקצתי – סתם הזדקנת. בכל אופן אני שמח שהכביש בשבילך כבר לא זירת קרבות. תהנה מהשקט".

"זה לא כל כך פשוט – אמר אייבי והתגרד באוזן – הלך כלב ובא זאב. הגיע משהו יותר גרוע. אני ממש לא מאמין שבגילי המופלג עדיין מתלבשות עלי שטויות משונות כאלה. למען האמת אני די מוטרד".

הכעס החליף מקומות עם שעמום. פתאום הכל שעמם אותו והוא חיפש איך לצבוע את הרכיבות בצבעים עליזים יותר. קשה היה לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת אבל הוא זכר רגע מכונן כשפעם פתח גז בהטיה והאחורי החליק קלות ומעדנות על הפסים הלבנים של מעבר חציה. לרגע חלפו סכינים את בשרו, הלב פחד ורחב, אשד אדרנלין שצף בורידים. אמנם כבר בעבר יצא לו להחליק אחורי פה ושם אבל זה היה מזמן בנעוריו בקליפורניה ועם אופנועים קלים בהרבה מאשר הויסטרום הכבד שהיה לו עכשיו. נרגע והמשיך אבל אחר כך כבר התחיל לחפש את מעברי החציה המחליקים הללו והיה מטה עוד ועוד  ומייצר פניות אפילו היכן שהיה הכביש ישר ואופקי לגמרי, ואפילו שחרר קצת אויר מהצמיג האחורי שיהיה קצת פלאט, ופתח גז בהתחלה בעדינות ואח"כ בפראות והצטווח מאושר כשהיה האחורי מחליק לו לרוחב הכביש. וככה שיחק עם הויסטרום תקופה לא ארוכה עד ששיעמם אותו הקטע ואמר לעצמו שעם גלגלי סופרמוטו זה בטח יהיה כיף גדול יותר והחליף לק.ט.מ 690 ואז כבר הפך לחוליגן טוטאלי ורוב הרכיבות תובלו בפעלולים כאלה ואחרים שחילצו צוויחות פחד מהולכים ושבים על המדרכות. בערוב ימיו הפך ללודר דרכים. משונה.

השלב הבא הגיע בבוקר אחד סגרירי על כביש 6 והוא בקמ"ש די סביר ובמהירות לא ממש גדולה לכיוון דרום והכביש די ריק באופן מוזר כשחש רצון לשאוף אויר עמוק ולהרגיע את הגוף ובאופן טבעי גם עצם לרגע את העיניים ואחר כך נבהל מעצמו כי היה נדמה לו שסגר אותן לזמן לא סביר אבל האופנוע עדיין היה באמצע הנתיב ושום סכנה לא זחלה אליו מן האגפים ופתאום עלה בדעתו שזה יכול להיות די משעשע ומגניב לבדוק כמה הוא יכול לעצום את עצמו בלי לפחד, ומאותו רגע ועד למחלף לכיש עצם ופקח עיניים במרחקים משתנים ובהעזה הולכת וגוברת והוא גילה כי יש לו אפשרות או יכולת או שמא תכונה מיוחדת לשמור על קו התקדמות סביר וישר ולא לסטות לשוליים ולא להסתכן בהתנפצות על גדר. "אולי בכלל טמון בי גן של איש קרקסים, הולך על חבל?" – תמה עם עצמו.

מכאן רק הלך הדבר והחמיר. הוא האמיר טווחים ובדק והעריך יכולות ומדד בסרגלי הנסיון והאינסטינקט את תגובותיו ומצא אותן תואמות את שגיונותיו. מצד אחד שמח שיש לו שעשוע חדש לגוון בו את הנסיעות הארוכות והמשמימות אבל בה בעת הלכה וצמחה בתוכו חרדה עמומה פן גולש הוא לתחום דימדומים אפור ומתעתע שקו הסיום שלו לא ברור ולא ידוע אבל אין ספק שצבעו שחור ובייחוד התחדד בו הפחד לאחר גלישה בת כ-100 מטר במהירות שהיא הרבה מעבר לחוקית בכביש. מעולם לא נבהל ככה מעצמו כשפקח את העיניים שוב.

"זה לא ייגמר טוב – אמר לי יום אחד כשישבנו על בירה בצהריים מתחת לפיקוס הענק בחצר שלו – אני מכיר את עצמי ואני אומר לך שזה לא ייגמר טוב".

והוא צדק. בצהרי יום כיפור שעבר הוא מת פתאום. ככה סתם דום לב באמצע היום. נדמה לי שאפילו ל-70 לא הגיע. כמה שלא נהיה חכמים ומנוסים אי אפשר לנחש את הסופים.

Super-Duke

3 תגובות לבראש רועש ועיניים עצומות

  1. מוסתאש // 17/10/2015 um 10:49 // הגב

    מטעמים

  2. כדאי לנו לזכור תמיד שאף אחד לא חי לנצח, לא אנחנו עצמנו וגם לא ידידינו הקרובים ביותר.

    יהי זכרו ברוך

  3. אני מאוד אוהב סיפורים על אופנוענים שהיו ועשו ומה שהם שחכו אנחנו עוד לא חלמנו … הדימיון אין סופי ..

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם