זכרונות מהכבשן

מוקדש בחיבה מפוקפקת לחודש אוגוסט

מאת: נמרוד בוקר

יולי אוגוסט 2005. יום שני בערב, עמיר על הקו: "נמרוד, מחרתיים יש לי מבחן להורנט 600 החדש. אתה מלווה אותי על האופנוע שלך כי יש דברים שאני רוצה שתעבור עליהם. תהיה בהונדה בתשע וחצי. אולי תצליח ללמוד משהו".

"???!! אההההההה אחלה בדיחה אחי, מה נשמע? מה המצב?"

"אני לא אחיך וזו לא מתיחה, תהיה שם בזמן".

אני לא מאמין למשמע אוזני. תגיד? השתגעת?? לא שמעת שמחר מחרתיים צפויים מעל לארבעים מעלות? מי יכול לרכב בכזה חום? הכביש מתמוסס מתחת לצמיגים, השמן בבולמים הופך למים. לא חארם?

"תגיע בתשע לסוכנות הונדה, יהיה בסדר. ותגיע בזמן".

הגעתי. עם ה- GSXR750 שלי. מכנסי רכיבה, טריקו, מגן גב, הכפפות בתא המטען למקרה שאחליק מהאופנוע והז'אקט קשור עם רשת המטען לאין כסא האחורי. שיהיה. איחרתי בחצי שעה בכוונה, אולי הוא ייצא בלעדי, אבל לא, הוא ממתין, ואני יודע שהוא עצבני כי הוא שקט מדי. זה הכי מסוכן. בסוף הוא גוער בשקט: שלא תעיז לאחר שוב.

יוצאים לדרך. נתיבי איילון, כביש מס' אחת, לטרון, צומת נחשון לכיוון בית שמש.. בודקים מהירויות והתנהגות במהירות גבוהה, ומעל ל-200 החום הופך לפחות מעיק. בסוף הכביש בואך בית שמש עוצרים לנוח. הקדמי לא מסתדר לעורך. משהו עם העברת הנתונים מהצמיג לידיות משתבש לו בדרך. צמיג? מתלה? לא יודע. אצלי הנתונים מתחילים להיעלם מעל 32 מעלות ואנחנו מזמן כבר שם. למזלג הקדמי של ההורנט אין כיווני קפיץ, ואני מציע להוריד קצת את לחץ האוויר. מ-40 ל-36 נניח. מתחיל להיות חם, חם מאד והיד כבדה על הוונטיל. בשניה ירד האוויר ל-20 PSI. השפם נותן בי מבט של "תראה מה עשית, חכמולוג", אבל למזלנו תחנת הדלק קרובה ואנחנו מתקנים את הנזק במהירות.

אני מצליח לשכנע לעלות להרים, שם בטח יהיה קריר יותר, או לפחות פחות לוהט. בצומת אשתאול אנחנו פונים מזרחה ומתחילים לטפס. באמת הולך ונהיה נסבל יותר, ועם הצל של החורשות על הכביש העסק הופך לנעים, בתנאי שאתה נשאר עם חולצה קצרה. אני נשארתי עם חולצה קצרה, הוא עם חליפה סגורה עד למעלה וכפפות שלמות: "כשאני נכנס למוד של חום, אני מפסיק להתייחס אליו וזהו". אצלי זה לא עובד. אנחנו משייטים לכיוון בר גיורא ועם תחילת הירידות הטמפרטורה מתחילה לטפס ביחס ישיר לירידה. על כל שני מטר שאנחנו יורדים הטמפרטורה עולה במעלה. מגיעים לבר גיורא והחום מטריף את הדעת. משהו כמו 48 מעלות. עמיר חושב שאני סתם מגזים וקטנוני ועכשיו לא יותר מ-47.9 מעלות.

אנחנו רוכבים, ואני נזכר במסיבת הטראנס הכי מבאסת שהייתי בה בימי חיי. זה היה בדרא"פ לפני כשעשרים שנה ולקח לנו, ארבעה חברים על רד בול גבישי, להגיע למסיבה אחרי משהו כמו 10-11 שעות נהיגה, עם תא מטען מלא בציוד שהנטר ס. תומפסון, נהג לקחת איתו לסיקורים עיתונאיים שאליהם היה נשלח מדי פעם. יצאנו בבוקר והגענו למסיבה בשעות הלילה. המסיבה נערכה במדבר הקארו שבדרא"פ שבאמצעו יש מקום שנקרא VERNOOK'S PAN – יענו, המחבת של וורנוק. זהו אגם מלח שעליו נשברו כמה שיאי מהירות בתחילת המאה הקודמת. המוסיקה היתה רעה, רעה מאד, ולמעשה לא רקדנו אלא ישבנו מבואסים ליד המדורה שלנו, קופאים מקור ועייפים מהנסיעה. את ההמשך של המסיבה אני לא ממש זוכר, היו שם כמה אפרים ודאונרים וכמה בקבוקי טקילה. מה שאני כן זוכר זה שהתעוררתי בצהריים באמצע המדבר בחום של 40 מעלות לפחות, מת מצמא והיובש עד לעצם. אין עצים או שיחים קילומטרים על קילומטרים. חברי היו בתרדמת אלכוהול ולקח זמן להעיר אותם ולארגן לנו עזרה ראשונה. אחרי כמה מנות עירוי באמבולנס של מארגני האירוע חזרנו הביתה. עוד עשר שעות נהיגה. כזה חום פחות או יותר אני מרגיש עכשיו כשאנחנו מתחילים ללחוץ לכיוון ברבהר.

בברבהר העניינים מתחילים כנראה לצאת בכלל שליטה. למרות הגובה והקרירות היחסית, השהיה במכנסי עור וישיבה על מנוע רותח עשו את שלהם. אני מזמין שתייה קרה וחביתה והוא מזמין ג'חנון. שנינו מקבלים גבינה מלוחה ופיתה. לא התווכחנו, היינו רעבים. הוא מספר לי על המימדים המרשימים שפעם הוא התברך בהם ומספר שהכול נגמר כשהוא יצא לטיול מקיף ישראל ביום אחד על ZZR1200  או משהו כזה, וזה היה ביום חם בדיוק כזה. באותו טיול הוא ירד ב-14 קילו ומאז הוא כזה שחיף. הסיפור הזה מבעית אותי. לא זה מה שצריך לספר לבחור רגיש כמוני (עמיר: חה) אבל אני מתגבר על הפחדים ולא שואל אם הכול מתכווץ מרכיבה כזו. יש דברים שכדאי לבדוק לבד בבית, והנה אנחנו קמים לצאת חזרה לכיוון תל אביב.

אני מנסה לשכנע את העורך לחכות ולעשות לאופנוע מבחן מלא ומקיף שיכלול גם את בדיקת האורות של האופנוע בעלטה מוחלטת, משהו כמו תשע בערב. אבל עמיר נוחר בבוז ואנחנו יוצאים. בצומת הכביש המוביל למערת הנטיפים אני רואה את השפלה שוכבת מעולפת תחת החום המעיק ואנחנו מתחילים לרדת לתופת של דנטה. לכל עשרים מטר גובה יש מלאך שאול משלו שמנסה להרוג אותנו. ביציאה מאחת הפניות היותר מטעות שיש שם אני רואה עטלף אדום עם זנב וקלשון מתיישב על הכתף הימנית של עמיר, שמצידו מאבד את הקדמי וממשיך במהירות עם אופנוע מחליק לכיוון הגדר עם ברך שמאל דופקת על האספלט ומנסה להרים את האופנוע. ברגע האחרון הוא משתלט וממשיך את הפניה עם רגל ימין משייפת את הגדר! פאק, זה רציני! מנסים לרצוח אותנו, אין ספק. את יתר הדרך למטה אני עובר בזיגזגים בין מלאכי השאול האלו ולבסוף אנו מגיעים לתחתית הגיהינום.

הירידות מסתיימות וכעת אנחנו רוכבים על מחבת השאול. מתחתי לבה רותחת, אין תנועה ואנחנו היחידים על הכביש. באוויר יש חשמל סטטי של משהו רע שהולך לקרות. אני מוריד קצב ומתחיל להיזהר, זה לא משחק. פונים שמאלה לכיוון נחשון, ועוצרים (שוב) לנוח. אני מתעלף לי על מרפסת מסעדה קטנה שעל הצומת, ועמיר יוצא לבחון  את התנהגות האופנוע בפיתולים בהמשך הדרך (עמיר: ילדה). כשהוא חוזר הוא מבקש ממני לבדוק את התנהגות האופנוע גם כן. אני אומר שחם לי, זה לא שאני לא רוצה, אני פשוט לא יכול (עמיר: י-ל-ד-ה!) אבל מבט מצמית של העורך מקים אותי לבדיקת המתלים או משהו כזה. חמישה שישה פאסים אחרי זה, והדבר הכי מובחן באופנוע זה פיזור החום הרע שלו (עמיר: הייתי מביא את הבת שלי היתה מתלוננת פחות) אבל הוא ממשיך לחפור לי עד שהוא מקבל את התשובה שחיפש ממני. מצידי, אני מקבל תשובה על מה שהתביישתי לשאול: זה דווקא יגדל. למדנו שבחום החומר מתפשט ובקור הוא מתכווץ. זה יגדל בטוח.
אני חוזר לכיוון העורך וכמעט עף לתוך העצים שבצד הדרך כשבגלל התדהמה אני שוכח ללחוץ את הבלמים. תארו לכם, ארבעים ושמונה מעלות חום, שריפות יער בכל הארץ, עורך וארוך מתכווצים מהחום, צומת שום מקום שמוביל לשום מקום, ושני חרדים, לבושים בבגדים שחורים ומעילים עד לברכיים רוקדים על הכביש… בשלב הזה המוח מכבה את הסוויץ'. עוד קצת אינפורמציה מהסוג הזה ואני אאבד את מעט השפיות שנותרה, ואני צריך אותה כדי לרכב חזרה הביתה.

אחרי זה אני כבר לא זוכר הרבה. אני זוכר טיגון ארוך על הכביש והעורך נראה כאילו הוא נוסע עם ביצים מבושלות. מדי פעם הוא קיפץ על המושב ונדמה לי שהוא אפילו רכב חלק מהדרך חזרה בעמידה, אבל אני לא בטוח (עמיר: דווקא כן). הכול נראה לי מעומעם. אני כן זוכר שהגענו לתחנה המרכזית של ראשון לציון (?!) אבל אין לי מושג למה…

 

 

2 תגובות לזכרונות מהכבשן

  1. קצת הזיה, קצת מציאות (אולי גם מעט מעוותת), הנאה צרופה טיול שלה לי לא פעם.

    חברים, אני אוהב את מה שקורה באתר הזה.

  2. כתבה הזויה כמו החום המטורף של אוגוסט אבל איכותית ומדהימה , אופנוענות אמיתית…כיף לקרוא!

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




4 × five =