על פיגמליון וצמד אופנועי ספורט (חלק ראשון)

צורה ושינוי צורה בקהילת Makers

מאת: דותן בלייס 

הקדמה לקוראי דו"גיגים

המאמר המובא להלן ראה אור באנתולוגיה 'מחשבות על קראפט' (עורכים: אורי ברטל, ראובן זהבי וערן ארליך; הוצאת רסלינג בשיתוף עם בצלאל), והוא תוצר מעובד של סמינר אקדמי שנושאו 'תרבות חומרית' (החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוניברסיטה העברית). ככזה, המאמר יועד במקור לקהילה האקדמית, והדבר ניכר בסגנון הכתיבה ובצורך לקיים דיאלוג לא רק עם המכונה, אלא גם עם התיאוריה.

המאמר מתאר תהליכים הכרוכים בשיפור ושיפוץ אופנוע, ובמובן זה התוכן המצוי בו אינו זר לקוראי דו"גיגים. אלא שתהליכים אלה, המהווים לחם חוק עבור האופנוען, אינם מובנים מאליהם עבור הציבור הרחב, קל וחומר עבור הציבור האקדמי הנוטה לעולמות הרוח ולא לעולמות החומר.

השימוש הממושך באופנוע חושף את האופנוען ליידע בתחומים מגוונים: מכונאות, כיול בולמים, תכונות החומר, הפיזיקה של הרכיבה, עיצוב, שחזור, טיפול בצבע ועוד. המאמר מטפל במיומנויות הידניות שהאופנוען רוכש עם זמן ('חוכמת הידיים'), במסוגלות לשכלל מיומנויות אלו בהינתן תמיכה קהילתית מתאימה ('חוכמת המונים') ובתשוקה האסתטית כלפי האופנוע, אשר נעה בין 'עיצוב' בקוטב האחד ובין 'ביצועים' בקוטב האחר. 

התשוקה לאופנוע, ובתוך כך תפיסת הביצועים כתהליך של שיפור מתמיד, טוענת שוב ושוב את הסקרנות להבין את האופנוע כמכונה, ואת המקום שהוא תופס בחיי האופנוען כישות חומרית הסופחת אליה תכונות אנושיות.

*   *   *

בשנת 1974 ראה אור ספרו של רוברט פירסיג זן ואמנות אחזקת האופנוע. הבחירה לקשור כתר אמנותי לאחזקת האופנוע ביטאה צורך לחשוב על חפץ שימושי כאופנוע במונחים פילוסופיים, או כפי שכינה זאת פירסיג: "ארץ הגבהים של הרוח". פירסיג מפלס את דרכו ל"ארץ הגבהים" לא רק באמצעות האופנוע, אלא באמצעות ההיבט החומרי שבאופנוע. הטיפול המכני באופנוע, ההתפלשות בגריז ו"תבונת הכפיים" נחוצים לו כמשקל נגד לנטייתו להתהלך בעולמות מופשטים. בחירתו להשתמש באופנוע כבפריזמה שדרכה הוא מתבונן בעולם הופכת את ספרו לאבן דרך ב"מפנה החומרי" במדעי החברה, גם אם בדיעבד.

במאמר זה אציע תנועה דומה בין "ארץ הגבהים של הרוח" ובין "תבונת הכפיים", אתחקה אחר תהליך השיפוץ של צמד אופנועי הונדה מדגם VFR800F בהשראת אופנוע שלישי, הנחשב ליפה שבאופנועי הספורט, הוא הדוקאטי 916. בתיאור השיפוץ ובסיפור שנכרך בו שולבו שתי מסגרות פרשנות: האחת נוגעת לתרבות ה"יצרנים" – Makers, המהווה מעין הרחבה עכשווית של תנועת הקראפט (Craft). בשונה מאנשי הקראפט, חברי ה-Makers אינם מגבילים את עצמם רק למלאכות מסורתיות, אלא נוטים למזג בין טכנולוגיה עכשווית ובין מיומנות ידנית, מבוללים בין החדשני למסורתי. בריאיון ל"הארץ" אמר גלן אדמסון כי אף שה-Making היא קטגוריה רחבה לפחות כמו עיצוב ואמנות, מאפיין אחד מובהק כורך את כל תוצריה, והוא עשייה פיזית המצריכה כישורים ומיומנות (skill making). במובן זה, תנועת ה-Makers מקיימת זיקה לתרבות חומרית: היא דורשת עשייה בעלת ממד פיזי, ותוצריה המגולמים בחומר הם בעלי נוכחות פיזית. שיפוץ צמד אופנועי ההונדה הנזכרים לעיל הוא ביטוי ישיר של מגמה זו, ומשמש במאמר מקרה מבחן.

מסגרת הפרשנות השנייה שואבת השראה ממיתוס פיגמליון. האופנוע חובר לעולמות הקראפט וה-Making לא משום שהמוצר התעשייתי לקוי מבחינה תפקודית, אלא כחלק מהדחף להמיר צורה אחת באחרת ולעשותה אסתטית מקודמתה. לעתים הדבר נעשה כדי לגאול את האופנוע מן הסטנדרטיזציה המשעממת של פס הייצור. בכל מקרה, נטילת אופנוע סדרתי ושיפורו ממניע אסתטי כרוכים בתהליך של מטמורפוזה. התשוקה לשנות צורה כדי להגביר את האיווי כלפיה מהדהדת את מיתוס פיגמליון.

אקדים ואומר, כי הניסיון לגלף מן הגולמיות הגסה של אופנוע סדרתי משהו חדש, כבמעשה פיגמליון, יצר אנומליה לא-צפויה. אבל בטרם נגנז הפרויקט, חלה בנו – בי ובאופנועים – תמורה לא מבוטלת; תהליך פיזי ומטאפיזי, המשלב שאפתנות אסתטית וטכנולוגית, מלאכה (craft), עשייה קהילתית (making) ותשוקה ללמוד אגב תנועה; הן לימוד מעשי, הנוגע ל"חכמת הידיים", הן לימוד הגותי, הנובע מהפעלת מבט רפלקסיבי על התהליך. 

"ארץ הגבהים של הרוח". רוברט פירסיג

הארטיזן החובב ותרבות ה-Makers

עבור האופנוען בן זמננו, דמותו של הארטיזן (בעל מלאכה, craftsman) אינה חיזיון שכיח. המכונאי (ידוע לי כי דמותו של הארטיזן אינה שקולה למכונאי, אבל ישנם מכונאים השואפים לסגל לעבודתם איכויות של מלאכת מחשבת, בניסיון להפוך את האומנות לאמנות. לבד מכך, ישנם תחומים במכונאות האופנוע, כגון דיאגנוסטיקה, שיפורים, כיול מתלים וקרבורציה, הדורשים כישרון של ממש. ההקבלה בין הארטיזן ובין המכונאי משרתת כאן טיעון, ואני מודע לחלוטין לשטחי החפיפה החלקיים) הזמין, העובד לפי תעריף שעתי, כפוף לאילוצי זמן וכסף שאינם מאפשרים לו "לראות" את החפץ המונח לפניו. ההתנכרות לחפץ היא ביטוי עקיף לניכור שהמכונאי חש לתנאי עבודתו – לשכר הנמוך ולשעות העבודה התובעניות. הפער בין נטייתו של האופנוען להאניש את האופנוע ובין נטייתו של המכונאי לראות בו אובייקט לא-אישי הוא מקור לתסכול בקהילת האופנוענים. יחס לא-אישי זה אינו נעוץ בחוסר מקצועיות, אלא בתנאי ייצור שהפכו את המכונאי, כבעל מלאכה, לנדיר. אחת הדרכים להפיח חיים במכונאי הארטיזן אינה לתור אחריו, אלא לאמץ את זהותו, לנכסה, גם כאשר הדבר תוחם אותה למרחב הפנאי המקצועי. ניכוס דמות הארטיזן, ולו כ"הרפתקה ילדותית", היא הזדמנות להפוך רעיונות לחפצים, להמיר תשוקה חזותית בחדוות יצירה.

לבד משאיפתם לשחרר את האובייקטים מן הסדר התעשייתי, שאפו הרפורמיסטים של תנועת ארטס-אנד-קראפטס לשחרר גם את האדם. לרפורמה שני היבטים: האחד נוגע לאובייקטים – יש לגאול אותם מאמות המידה הירודות של הייצור התעשייתי; האחר נוגע לבני האדם, יצרני האובייקטים – אותם יש לגאול מן השעבוד לסדר המדכא של פס הייצור. הנגדה חריפה זו בין קראפט ובין תעשייה עולה מכתביו של ג'ון רסקין (John Ruskin), אשר העניק עליונות מוסרית לעבודת היד, שלתפיסתו, יש בה כדי לשחרר את האדם, בין השאר, משום שהיא תורמת לאושרו של העושה במלאכה.

אושרו של הארטיזן קשור לשימור התנאים שקדמו למהפכה התעשייתית. מקור אושרו אינו רק בשיבה למסגרת עבודה קדם-מודרנית, אלא הוא עובר דרך מיומנות עבודת היד, ובהמשך דרך האיכות העיצובית של תוצריו. האובייקטים של הקראפט ממוקמים גבוה בהיררכיית היופי. מאחר שמיופיים משתקפת המיומנות הידנית, הרי שהם תורמים גם לאושרו האישי של יוצרם. כך תנועת ארטס-אנד-קראפטס משרטטת זיקה נפשית בין מסגרת העבודה, הידיים המיומנות, האובייקטים האסתטיים ואושרו של הארטיזן.

בודריאר (Baudrillard) מוסיף לזיקה נפשית זו שחקנים נוספים: קהילה, חליפין ואמצעי ייצור. עבודתו של הארטיזן מעוגנת במסגרת קהילתית. גם חליפין של טובין מתקיים בין הקבוצה ובין חבריה. הארטיזן חי את עבודתו כחליפין סמלי, כאשר תוצרי עמלו חומקים במופגן מסופיות. תהליך ייצורם לעולם אינו נשלם. תוצרתו של הארטיזן חותרת אפוא תחת ההיגיון התעשייתי הקפיטליסטי, המצמיד ערך חליפין לחפצים, ובכך הופך אותם למוצרים.

המלאכה הקדם-תעשייתית הושתתה על מערכת יחסים אישית בין הארטיזן ובין לקוחותיו, בין הארטיזן ובין תוצריו שלו, המשמשים אותו ומוסיפים חדווה לחייו, פעם בתהליך ייצורם ופעם נוספת בעצם השימוש בהם. מערכת יחסים זו עם העולם הדומם אינה מניחה במרכזה את השאיפה להשלים במהרה את תהליך ייצורם של הדברים כדי לספק את צורכי השוק, אלא מבקשת להשתהות עליהם, להתרפק רגע ועוד רגע על תהליך גילומם בחומר, כאשר היופי הניבט מהם מוקרן מן הידיים העובדות ובחזרה אליהן.

המודל המתואר על ידי בודריאר זוכה לעדנה בתרבות ה-Makers העכשווית. תרבות זו מושתתת על סביבה טכנולוגית היי-טקית, אשר משודכת לחכמת הידיים של האומנות המסורתית. ה-Makers מעודדים חדשנות טכנולוגית, לימוד עצמי של מיומנויות טכניות ויישומן באופן יצירתי. בכלל זה, הם מעודדים "למידה אגב עשייה" בסביבה חברתית שמטפחת חליפין של ידע, למידה הדדית, שיתוף והנאה מתהליכים יצירתיים.

הופעתה של רשת האינטרנט על בימת התרבות, בעיקר הופעתן של פלטפורמות שיתוף, העניקו ל-Makers בית גידול לשגשג בו. כריס אנדרסון (Anderson) מתאר את המתרחש בקהילות ה-Makers המקוונות במונחים של "מהפכה תעשייתית חדשה", עידן שבו ביטים ממוחשבים הופכים לאטומים, ולהפך. לדידו, שינוי "מצב הצבירה" יתאפשר כאשר ישתכללו ויוזלו מדפסות התלת-ממד, או אז יוכלו ה-Makers לייצר בעצמם ולשתף אובייקטים שימושיים: כלים, חלפים לרכב, צעצועים, רהיטים ועוד. כל אלו יעוצבו באופן קולקטיבי בתכנות תלת-ממד (ביטים), ואז יקרמו חומר וצבע (אטומים) באמצעות המדפסות. כך תקטן פלאים תלותם של ה-Makers בתעשיות המסורתיות.

אנדרסון פותח את מאמרו בתיאור חברת Local Motors, יצרנית המכוניות הראשונה בעולם שנענתה לעקרון הקוד הפתוח, ולא בכדי. התחום המוטורי משלב טכנולוגיה מתקדמת, שאפתנות אסתטית, יצירתיות ותשוקה לעולם הדומם. בעבור הקהילות המוטוריות, מכוניות ואופנועים אינם אלא "פסלים על גלגלים", הנדרשים לביצועים מרשימים. ואכן, פרויקט הדגל של Local Motors הצליח מעל למשוער, כאשר ה-Rally Fighter – מכונית שטח החוקית לכביש – עברה הליך תקינה לדרך הציבורית האמריקנית. כשהיא מתהדרת בסלוגןMade by you in America, פותחה המכונית ועוצבה בתהליך שיתופי (Co-Creation). חובבי המוטוריקה נידבו ידע קולקטיבי המצוי באמתחתם, כדי להכריע אילו מרכיבי ליבה – בולמים, מנוע, שלדה – ישולבו במכונית, והיו שותפים גם בעיצובה.

הסביבה הקהילתית שבה שופצו ושופרו שני האופנועים המתוארים במאמר זה משחזרת את מעגל האושר של תנועת הארטס-אנד-קראפטס, תוך שימוש בפרקטיקות עכשוויות המאפיינות את תרבות ה-Makers. לשיפוץ ולשיפור האופנועים הסתייעתי בשני פורומים מקוונים, האחד מקומי ישראלי והאחר גלובלי. הפורומים סיפקו תמיכה מקצועית ומוראלית, ובסופו של דבר שימשו כבמה להציג בה את התוצר המוגמר. בפורומים אלו שוררות אמות מידה מקצועיות ואליטיסטיות, לצד אווירה קהילתית תומכת, רוח התנדבות ונכונות לסייע.

מודל החיקוי: דוקאטי 916

אופנוע, קראפט והיי-קראפט

האופנוע נולד לתוך המהפכה התעשייתית והיה לאחד מתוצריה. לכאורה, עובדה זו מייתרת פרקטיקות של קראפט, המבטאות געגוע נוסטלגי למיומנות טכנית ידנית. למרבה ההפתעה, פרקטיקות קראפט הופיעו עקב בצד אגודל עם התפתחות תעשיית האופנועים, בניסיון לאפשר ל"חכמת הידיים" לשפר ולייחד את התוצר המוגמר התעשייתי.

כמוצר תעשייתי, האופנוע היה נתון לאקלים הטכנולוגי, החברתי והאסתטי שאפיין את ראשית המאה העשרים. החל בהתלהבות הממכרת של "עידן המכונה", עבור בתנועת הפוטוריזם, משנתו של בית הספר הגרמני הבאוהאוס וזרם הארט-דקו (art deco), וכלה בפופ-ארט האמריקני – מניפסטים שלמים נכתבו על צורתו של האופנוע ועל השיטות שבהן ראוי לייצרו. בשנות העשרים של המאה העשרים דרש הבאוהאוס הגרמני ריסון אורנמנטי, דגש פונקציונלי, שפה חזותית אוניברסלית, אסתטיקה בהשראת המכונה ויעילותה ופוטנציאל לייצור המוני זול. אחדים מהדגמים החשובים של BMW  נענו לדרישה זו, ובהם ה-32 R. האופנוע הראשון שיוצר תחת המותג BMW היה זול לייצור, יעיל להפליא והצטיין באמינות מופלגת נכון לאותו הזמן, תפארת פס הייצור התעשייתי. יופיו התאפיין באנטי-אורנמנט, בשפה חזותית הכופרת במופגן בקישוט לטובת יעילות.

הציווי המודרניסטי המחמיר נגד קישוט, בטענה שהוא בולם התפתחות מוצרים ומהווה כשל מוסרי, נדחה עד מהרה על ידי מעצבי האופנועים. בהשראת הארט-דקו הצרפתי, סגנון לקטני שביקש לשדך את הקראפט לעידן המכונה, החלו יצרני אופנועים לאמץ את סגנון הקו הזורם (Streamline Moderne) והאירו-דינמי של התעופה. החל משנות השלושים של המאה העשרים החלו להפציע אופנועים בעלי חיפויי רוח עקמומיים וקווים זורמים, שנהנו הן מצידוק אסתטי והן מצידוק פונקציונלי. המשטח העקמומי לא נועד רק לשפר ביצועים אירו-דינמיים, אלא גם לייצר חוזק סגולי גבוה, לפי מודל קליפת הביצה.

עיצוב שאפתני זה יושם לראשונה ב-Henderson KJ Streamline משנת 1930 (חיפוי הפלסטיק ה"תעופתי" נעשה בעבודת יד). מאז ה-Henderson ועד היום, ה"מופע" של אופנוע הספורט יונק מאותו חיפוי פלסטיק "תעופתי". האופנוע, שחיפוי הרוח שלו נעשה בעבודת יד, כוון לשוק רכבי היוקרה והמותרות. לפיכך, ה-Henderson היה יקר עד מאוד, ובכך לא היה שונה מחפצי קראפט אחרים שבידלו את עצמם מפס הייצור גם באמצעות תמחור גבוה.

ואולם ה-Henderson לקה בבעיה נוספת, חמורה מתמחור לא עממי: יוצרו (Orley Ray Courtney) הקריב את המרכיב הפונקציונלי על מזבח שאפתנותו העיצובית והקישוטית. האופנוע, יפה ככל שהיה, התגלה כבלתי נסבל מבחינה ארגונומית. חרף הכישלון בהיבט הפונקציונלי, המקרה של Henderson מלמד שגם בחפצים אשר נולדו בעידן התעשייתי פיעמה תשוקה לשיטות ייצור ידניות.

תשוקה זו מעולם לא דעכה. פרקטיקות הקראפט המיושמות באופנועים בני זמננו מותחות שוב ושוב את גבולות המכונה בהיבט הביצועי והעיצובי. סדנאות השיפורים מתמחות ביצירת חלקי "אפטר-מרקט" (aftermarket), כגון מפלטים קלי משקל או חלקים נעים משופרים כגון בוכנות, גלי זיזים, חישוקים מסגסוגות קלות כנוצה ועוד; סדנאות אחרות מתמחות בכיולי מנוע (tuning); ברסטורציה של אופנועים ישנים; והעילית שבסדנאות מתמחה בתכנון ובנייה של אופנועים מסקראץ' (Scratch building). כל הסדנאות משלבות תהליכי ייצור מתקדמים וממוחשבים עם "ידיים חכמות", ובמובן זה עונות על ההגדרה "היי-קרפט" (Hi-Craft). ההיי-קרפט מאפשר ליוצר להשיג דיוק של מכונה בעבודת יד, ולמעשה, מכווץ את המרחק בין קראפט לתעשייה בכל הנוגע לשיטות עבודה, לכלים, להבנת החומר, לאיכות החומר ולהתאמתו, לפיתוח צורות חדשות ועוד. כל זאת, בשמירה על הרבגוניות המאפיינת את הקראפט.

Henderson KJ Streamline

 מיתוס פיגמליון והתבנית האסתטית

מיתוס פיגמליון מספר על פַּסָל שמצא טעם לפגם בנשים רבות עד שגמר אומר שלא להינשא לעולם. בצר לו, הוא מפסל בשנהב אישה לרוחו, ומתאהב בפֶּסֶל מעשה ידיו. בהמשך פיגמליון מתפלל לאפרודיטה ומבקש שדמות הפסל תינתן לו כאישה. אפרודיטה נענית לבקשתו ומפיחה בדמות הפֶּסֶל חיים.

מה יפיח חיים באופנוע משופץ? מנין תבוא חִיוּתו בתום שינוי הצורה? גישת "הפטישיזם המתודולוגי" מרמזת כי חפץ, דומם ככל שיהיה, מסוגל בנסיבות כלשהן לקום לתחיה, לדובב את בעליו ולגלות לו מי הוא. הפטישיזם אינו אלא סגידה לדומם, תאווה לחפצים. ואכן, אפדוראי פוסק כי מיקומם של החפצים בתוך הסדר החברתי נגזר מן ההתאוות אליהם. התשוקה אל הדברים מניעה את תנועת הסחורות, את גלגלי הכלכלה, וקובעת בסופו של דבר ערכם של החפצים. בדומה למיתוס פיגמליון, גם אצל אפדוראי התשוקה לחפץ היא שמפיחה בו חִיוּת.

לעומת זאת, האסתטיקה התפיסתית מזהה את מיתוס פיגמליון עם תהליך קוגניטיבי, שבו האסתטי נבנה בתודעת המתבונן, ליתר דיוק: האסתטי מפוסל על ידי סכמה תפיסתית. חוויית היפה כמוה כמעשה פיגמליון, כאשר הסכמה התפיסתית מגלפת מן האובייקט צורה "נכונה", מפיחה בה חיים ובהמשך מתאווה אליה. מבט חטוף באופנועים העומדים לדיון (דימוי 3, קטן, כיתוב: DUCATI 916 , חרף הדמיון בין שני האופנועים, העקבות הצורניות של הדוקאטי ניכרו בהונדה רק ברמת הגשטלט) מגלה, כי האחד עושה את דרכו לעבר האחר עוד לפני התערבותי, ואין להכחיש שמטעם זה נבחר ההונדה כבסיס לפרויקט.

חרף הדמיון בין שני האופנועים, העקבות הצורניות של הדוקאטי ניכרו בהונדה רק ברמת הגשטלט, הצורה הסכמתית, ולא בפרטים הקטנים. לפי חסידי הגשטלט, ההונדה עשוי להחליק לתוך הסכמה הקונספטואלית ה"טובה" של הדוקאטי, לכל היותר, יידרשו "מילויי פרצות" בסכמת המתבונן. תיאוריית הגשטלט מרמזת, כי בנפש המתבונן קיים כוח אוטו סוגסטיבי המסוגל להפוך גם את הפשוט ליפה, כלומר עוד בשלב ההתאוות לצורה שוכנת המטמורפוזה שלה.

אלא שהשאיפה "להפוך את המטאטא לסוס עץ" נתקלה אצלי בהתנגדות הכרתית. ההונדה היה חסר תיווי מדויק, ותחושתי הייתה כי הגאומטריה שלו לא הצליחה ליצור את "הצורה המושלמת". במרדף אחרי צורה זו ביקשתי למלא בחומר את ה"פרצות" שהתבנית הקוגניטיבית לא הצליחה לסתום, ומטעם זה נדד מעשה פיגמליון מחוש הראייה לחוש המישוש. 

האופנועים ותהליך השיפוץ המקוון

עבודת השיפוץ והשיפור התבצעה בקיץ 2009 וארכה כחודשיים. תהליך שיפוץ ההונדה ושיפורו החל בהכרזת כוונות בפורום האופנועים. לצורך העניין פתחתי בפורום שרשור שבו הצגתי את המועמד לשיפוץ ואת שאיפותיי. בעבודת השיפוץ והשיפור נוצרה תנועת מטוטלת בין החוויה האסתטית שסיפק הדוקאטי ובין הניסיון לשחזר אותה בהונדה. תהליך זה, שקדם לשיפוץ בפועל ובשלב הראשון נותר על טהרת הביטים, נשא אופי קולקטיבי מובהק. נוסף על העשייה הקולקטיבית בתחומי הפורום, זכיתי לסיוע גם מחוצה לו. חברי פורום הנעים על קו ישראל–ארצות הברית, רכשו בעבורי שיפורים ייחודיים שאינם בנמצא בשוק המקומי; אחרים המליצו על חנויות ובתי מלאכה בדרום תל אביב, שסיפקו חומרי גלם חשובים לשיפוץ. לפחות פעמיים נזקקתי לכלים ייעודיים, שאינם זמינים בחנויות לציוד טכני, ואף הם סופקו על ידי חברי הפורום.

התהליך היה כפוף למשאבים שעמדו לרשותי: זמן, ידע, אמצעים טכניים ומימון. אפשר לזהות בתהליך שלושה מאמצים עיקריים: (1) טיפול בצבע, מרקם וצורה בהשראת הדוקאטי 916; (2) סדנאות שיפורים ועבודת יד; (3) שדרוג ביצועי האופנוע, הגדלת הספק והתאמת בולמים. בד בבד הקפדתי כי עבודות ההתקנה, השיפוץ והכיול, המהוות חלק מ"אומנות אחזקת האופנוע", תיעשינה על ידי. בכך ביקשתי לנכס משהו מיוקרתו של הארטיזן, ויותר מכך, ביקשתי לנצל את עבודת הכפיים ואת חדוות היצירה הנובעת ממנה כדי ליצור בועה של יופי במציאות מנוכרת.

פרט למנוע, אופנוע ההונדה פורק כמעט לחלוטין: חלקים אחדים נשלחו לניקוי מקצועי ולאחר מכן לצביעה; חלקים אחרים מורקו ונצבעו על ידי. בד בבד הוכנסו בהונדה שיפורים רבים, מקצתם נרכשו חדשים, אחרים נרכשו משומשים במצב טוב. רוב הרכישות בוצעו דרך אתר האינטרנט eBay. כשמונה חודשים לאחר תום השיפוץ, בעקבות בעיית חשמל שהתגלתה באופנוע, רכשתי אופנוע הונדה נוסף מדגם זהה. כל השיפורים שהותקנו באופנוע ההונדה הראשון (האדום) הועתקו לאופנוע ההונדה השני (הלבן). האופנוע הלבן היה בבעלותי שנתיים תמימות, ובמהלכן הוספתי לשפרו. שני האופנועים – האדום והלבן, שניים שבעצם הם אחד – מכונים במאמר זה בשם "ההונדה".

צבע, צורה, חלל ומניפולציה: מטמורפוזה חזותית כפרקטיקת למידה

משטח, חומר והשתקפות

אופנוע הדוקאטי אדום. זה נתון כמותי, הנובע מממדיו הנדיבים של חיפוי הפלסטיק. ואולם, האפקט האסתטי של הדוקאטי אינו נובע רק מהאסוציאציות הארכיטיפיות של האדום – דם, אש, כוח החיים, חרון האלים ועוד – אלא בעיקר משילוב נכון בין צבע, חלל, צורה, משטח ומסה. אל לנו לנתק את אדום המרוצים האיטלקי (Italian Racing Red), עז ומסעיר ככל שיהיה, מן הצורה שבה הוא אחוז ומהאופן שבו טופלו משטחי הפלסטיק. בחיפוש אחר הצורה הנכונה, עלינו לתהות גם על החלל שבו היא נתונה, שכן האדם מתנסה בצורה כאשר חלל כלשהו אופף אותה.

נוסף על הקווים הזורמים והצורות הגאומטריות המשובצות בו, חיפוי הפלסטיק של הדוקאטי הוא משטח גדול היוצר השתקפות. בשונה מפסל המוצב בחלל המוזאון, האופנוע הוא אובייקט הנתון בתנועה; "פסל" שימושי, שהחלל המצוי סביבו משתנה בלא הרף. כדי להפגין נוכחות עזה בכל החללים הפוטנציאליים, עליו להיות פסל סתגלן. סתגלנות זו מושגת במידה רבה דרך ההשתקפות המשטחית והבבואה המוקרנת ממנה. חיפוי הפלסטיק של הדוקאטי יונק לתוכו את הסביבה שהאופנוע נתון בה ומכפיל אותה (ראוי לציין, כי מדובר באחת המניפולציות השכיחות בתחום עיצוב הרכב, והשגתה, בהינתן משטח, כרוכה במאמץ לא-גדול: שכבה נדיבה של לכה שקופה) הבבואה, והעיוות הנובע ממנה, יוצרים מעין "מכפיל סביבה". הבבואה שוברת פעם אחר פעם את הקווים הצורניים של האופנוע ומשרטטת בו עולם וירטואלי משני. האופנוע ינכס משהו מן הסביבה ויקרין אותו כאילו היה "עצם" ממהותו (substance). העולם הנבנה בתיווך הבבואה עולה על ממדי האופנוע והגאומטריה שלו, ומעצים אותם. זו אחת המניפולציה המסייעות לתפיסה להפוך מטאטא לסוס עץ או הונדה משעמם לדוקאטי מסעיר.

הטיפול במשטח נחוץ גם לאורו של החומר ממנו עשוי החיפוי – הפלסטיק: "בתחום הפיוטי של החומרים הראשיים, זהו חומר מזולזל, אובד במקום כלשהו בין נזילותו של הגומי וקשיחותה השטוחה של המתכת […] הפלסטיק שומר על מראה פתיתי, משהו עכור, שמנתי וקרוש נסוך עליו […] כשהוא מסוגל להפגין רק את מושגי הצבעים" (רולן בארת).

אף שאיכות העיצוב של הפלסטיק השתפרה פלאים מאז כתב בארת את הדברים אי-אז בשנות החמישים, בעולם האופנועים הוא עדיין נחשב לחומר מזולזל. יצרני הדוקאטי, המודעים היטב לחולשתו של החומר "הפתיתי והשמנתי", יצקו על חיפוי הפלסטיק שכבה נדיבה של לכה שקופה והניחו במרכזו מדבקות (decals) גדולות. בכך הם מיתנו את המראה החלול והכימי של הפלסטיק. במעבר להונדה, החוויה המלודרמטית מתמתנת ושוככת. ערב השיפוץ, שלושת גוני ההונדה הפגינו מראה עכור ויותר משנדמו לצבעים, נדמו לאיקונין של צבעים.

בניסיון לשחזר בהונדה את המניפולציה המשטחית של הדוקאטי, אחדים מחברי הפורום, ואני ביניהם, ערכנו ניסויים בפוטושופ, תחילה על חיפוי הפלסטיק של ההונדה ובהמשך על מרכיבים פריפריאליים אחרים. הניסויים נערכו על בסיס תמונה גנרית של האופנוע, אשר נדלתה ממנוע חיפוש, ובה היטל צדי ברור של דגם ה-VFR800F.

יצוין, כי העבודה בפוטושופ הוגבלה לדו-ממד, אך גם במתכונת זו התכנה מאפשרת לבחון מנעד נדיב של שינויי צורה אסתטיים: סכמות צביעה, משחקי תאורה, חלל, נפח ומרקם. חיפוי הפלסטיק הופרד מן האופנוע באמצעות כלי סימון וחיתוך, ובהמשך נעשו בו תיקונים באמצעות כלי עיצוב בסיסיים כגון Dodge toll, Hue saturation ועוד. בתחילה טופל הגוון האדום – הדגשת עצמה, השתקפות ומרקם, ולבסוף, הוצע רפרטואר מדבקות (decals), מהן מקוריות של המותג היפני ומהן בעיצוב עצמי.

כל אימת שהטיפול באופנוע הוגבל לסביבה הממוחשבת, היה ניתן לנהל חרטות הנוגעות לשינוי צורתו. הפוטושופ אִפשר לנבא את מראהו העתידי של האופנוע בלא משגים גורליים ובלא הוצאה כספית. ואולם, לבחירה בעולם הביטים טעם נוסף, הנוגע לפוטנציאל המשחקי הטמון בניסוי וטעייה חזותיים. בעבור חברי הקהילה, הרכבת סכמות צביעה בפוטושופ מחוללת חדווה כפולה: מחד גיסא, היא סוג של מפגן יצירתי; מאידך גיסא, זו והזדמנות להפיק צורות המשמשות בעבורם מושא איווי ועונג אסתטי. בשרשור המקוון קרמו אור ופיקסל מתווים אחדים של ההונדה, וכל שנותר לעשות הוא להכריע מי מהם משחזר מוצלח יותר את המניפולציה המשטחית של הדוקאטי.

יצירת הסקיצות הייתה שלב ביניים בדרך להשלמת המטמורפוזה: יישום הסקיצה הנבחרת בעולם האטומים. הדבר הצריך הפשטת חיפוי הפלסטיק מן האופנוע, צביעתו והתקנתו מחדש. הידע הנחוץ להליך זה לא עמד לרשותי ערב השיפוץ, ואף הוא נדלה ממשאבים אינטרנטיים. ברשת ביטורנט (Bittorrent) איתרתי את ספר הרכב של ההונדה, ולצורך השלמת התמונה הסתייעתי בסרטוני YouTube. המדובר בהדרכות וידאו (tutorials) שנוצרו בהתנדבות על ידי קהילת האופנוענים הגלובלית ובעבורה. סרטונים אלו ישמשו אותי שוב ושוב, לא רק בהיבטים האסתטיים של השיפוץ, אלא גם בהיבטים על טהרת המכניקה.

לבד מהמתווה הנבחר, אשר שימש לצַבָּע עוגן להיאחז בו, נמסרו גם הנחיות מילוליות: (1) הדגשת העצמה של הגוון האדום באמצעות הוספת גוון צהוב לתמיסת הצבע; (2) פיזור שכבה נדיבה של לכה שקופה על חיפוי הפלסטיק, עד להפיכתה למשטח השתקפות; (3) הוספת מדבקה גדולה בגוון כסף הנושאת את שם המותג. כאשר שבו החלקים מצביעה, והסקיצה הממוחשבת הייתה לאטומים, היה אפשר לחוש את אזמל פיגמליון חודר מבעד לשכבת ההכרה ומפציע מן החומר באדום איטלקי בוהק; זה היה רגע שבו ההסכמה התפיסתית, הסקיצה הממוחשבת והאופנוע התלכדו לכדי ממשות אחת.

להמשך קריאה – חלק שני, לחצו כאן.

דותן בלייס הינו מרצה ומנחה בתחום התקשורת במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובאוניברסיטה הפתוחה; תלמיד מחקר באוניברסיטה העברית; אופנוען.

2 תגובות לעל פיגמליון וצמד אופנועי ספורט (חלק ראשון)

  1. בעבורי ההאנשה ומציאת היופי באופנוע נובעות יותר מההתנסות והחוויות המשותפות שנחוו במהלך הרכיבה יותר מאשר מבהייה בתמונת האופנוע או באופנוע עצמו כפסל דומם. היכולת המיוחדת הזו של האופנוען לחיבור נפשי ומתמשך עם עצם דומם לכאורה היא לדעתי תעלומה מרתקת לא פחות.

    • החיים נזילים כמו הסטופרים של דאלי.
      אם למים יש זיכרון אז בטח ובטח לדבר הפועם תחתיך, על עורקיו האדומים משמן וורידיו ירוקי הנוזל.
      תקרא לי רוחניק עוגב עצים אבל לאופנוע ניגשים במחשבה תחילה.
      ובמיוחד כשניגשים לבצע פעולה כירוגית כדוגמת כיוונון מתח כבל קלאץ', אחרת הדיסטרביוטור יפול לרדיאטור ויעשה שם סמאטוחה שלמה.
      זה אלף בית של הגימל דלת.

      גילוי נאות – כותב שורות אלו מיזמז את אופנועו היום (במקום לקרוא את הכתבה) וכעת הוא עם הסיגריה שאחרי מבוסם כבדות.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם