CBR

שאלתי פעם דמות מוכרת מאד מהעולם הדו גלגלי, לא חשוב שמות (נו.. גידי פרדר), אם יש אופנוע מסוים שהכי עשה לו את זה אי פעם. ציפיתי לשתי תשובות: האחת היא שברור שיש לו אופנוע כזה, והשניה היא שזה ה-R המיתולוגי שלו מלפני כעשרים וחמש שנה. התשובה שלו:"יש הרבה אופנועים כאלה" הרסה לי הכל. חשבתי שדווקא 'לנו', אלה שרכבו על עשרות או מאות דגמי אופנועים שונים, יהיה את ה-אופנוע שאליו אנו מתאווים לחזור שוב ושוב.

האמת היא שסתם לא רציתי להרגיש מכור או סוג של משוגע. אחד כזה שיש לו OCD לדגם אחד בלבד של אופנוע, רק שהתשובה של מר פרדר טרפה לי את כל הכלבים. טוב נו, אז הנה קרם לו עוד גורם שיכול להכניס אותי לנישת ה"משוגע". שיעמוד בתור.

טרוריסט שכמוך

האמת היא שההיסטוריה הפרטית ויחסי האימה שלי עם הפיירבלייד הולכים המון אחורה. אחורה ממש לימים הראשונים שהוא הובא לישראל אי שם בשנת 93' למאה הקודמת. אז, כשהאופנועים בארץ התחלקו רק ל- R-ים או F-ים ועוד כמה ימאהות שהגיעו לארץ פחות משנה לפני כן, הרגעים הראשונים בהם הגיע הפיירבלייד – האופנוע המדובר ביותר בעולם באותם הימים – לארץ, העבירו אקסטזה של ממש בקרב הרוכבים של אותם ימים והאופנוע נמכר בהמוניו. אחד האופנועים הראשונים שהגיעו בשנת 93 נמסרו לידי דודי סופר, הבעלים דאז של מוסך מטאור זצ"ל. לקחתי מדודי את האופנוע לסיבוב ארוך ומפחיד שכלל רכיבה מסמרת שיער לכיוון דרום, ואני זוכר שכבר בכביש אשדוד רק חיכיתי להגיע למחלף יבנה כדי לחזור לאחר שהאופנוע נענע לי את ראשו בעצבנות שבנס לא נגמר באסון בידי הלא מספיק מנוסות. החלטתי להישאר עם ה-FZR1000 החדש שלי. הפיירבלייד פשוט הפחיד אותי.

אבל היה שם משהו. סוג של אהבה ממבט ראשון שלא הפסיקה לדקור בלב. ניצוץ שלא הפסיק לבעור ולהציק. רכבתי על ה-FZR שלי ואהבתי אותו, אך כל העת המשכתי ופנטזתי על האהבה האסורה. כמו אותה בחורה מופרעת שיכולה לעשות לך דברים שאתה רק חולם עליהם, אך מצד שני אתה פוחד ממנה פחד מוות כי אתה לא יודע איפה ואם בכלל תתעורר בבוקר (סיפור אמיתי, לא מומלץ). כך נשאר הפיירבלייד חלום מטורף משהו, אך מפחיד. סיפורים על התרסקויות רבות מדי שכללו יותר מדי רוכבים קבורים או נכים שהכרתי אישית, וכתבת מוות שחורה על האופנוע באחד ממגזיני האופנועים האמריקאיים של אותה תקופה (כנראה סייקל, אבל לא בטוח) שכינו את את האופנוע 'יצרן האלמנות', לא הוסיפו, והדחקתי את האופנוע הזה לירכתי התודעה כחלום רחוק שלעולם לא אנסה להגשים. פשוט פחדתי ממנו.

cbr1יה, רייט. שמונה חודשים אחר כך ולא פחות מ-48,000 ק"מ מאוחר יותר שעברו תחת גלגליו של הימאהה וישבני המצומק, והחלטתי החלטה בוגרת: כוס אמק העולם, הסיפורים וההגיון. אני רוצה פיירבלייד ולא משנה מה.

סנטימנטל

בועז באומל היה חבר מחדר הכושר. הכרנו כשהתאמנו ביחד, אך הסתבר שבילינו משני עברים שונים עוד בצבא. השיחות על החווית המשותפות ומכרים משותפים הובילו לידידות אמיצה למדי. בועז היה בחור תמיר, חסון, ומדהים ביופיו, ואכן התגלה די מהר על ידי סוכנויות הדוגמנות. חוזי הפרסום הביאו לו באופן מהיר סכומי כסף ניכרים, והוא וחבר קנו ביחד שני פיירבליידים למרות ההתנגדות העזה שלי. יום אחד הוא השאיר את האופנוע שלו לטיפול 6,000 במוסך מטאור – אותו הכרתי לו אני, לקח את הפיירבלייד האחר של אותו חבר, ונהרג.

בצירוף מקרים מצמרר, בועז נהרג יום או יומיים אחרי שהחלטתי לרכוש אופנוע חדש וכבר אירגנתי צ'ק בנקאי לטובת חברת 'מאיר', אך בסופו של דבר החלטתי סנטימנטלית לרכוש את האופנוע של בועז. אותו פיירבלייד היה הראשון שלי מבין שישה, כולם 93 או 94 (שנקראו אז בפי הרוכבים 93 וחצי. דהיינו, לפני שיצא דגם 94 ה'אמיתי' והמעודכן באמצע 94). או אז החלה האהבה הגדולה והרומן הכל כך ממושך שלי עם הפיירבלייד, ואך ורק אותו הדגם המקורי. בשנים שחלפו לאחר מכן עבר האופנוע שינויים, אם עיצוביים ואם תצורתיים, שהוציאו מבחינתי את העוקץ הנשכני והבועט של הדגם המקורי. הגדיל לעשות דגם 98, שעד היום הוא יושב לי בראש כפיירבלייד לכוסיות, ל- wannabe’s למיניהם. אלה שרוצים ללכת בלי אבל להרגיש (ולהיראות) עם.

(הוא מומח'ה. למה הוא מומח'ה?! הוא מומח'ה לטוטאלוס)

הפיירבלייד הראשון שלי ושל בועז לא החזיק יותר מדי זמן מעמד. כחודשיים אחר כך השמדתי את האופנוע בסדום ערד ברכיבה הראשונה שלי איתו בכביש המפורסם, בעיקר בשל חוסר הנסיון שלי עם התנהגותו הרעה של הפרונט המבהיל. כאן גם הבנתי שמה שהימאהה היה עובר עליו באדישות ועם עין חצי פקוחה בלבד, ההונדה היה בועט בלי סליחות. למזלי יצאתי ללא פגע, ולאחר שביכיתי את האופנוע השחור היפיפה שלי, רצתי מיד עם הכסף מהביטוח לקנות את האופנוע השני ומיד הכנסתי אותו לצביעה שתהיה רק שלי – ריטואל שיחזור עוד לאורך כל השנים והאופנועים שיהיו לי. לאחר כניסה מהירה לבית הונדה ומשא ומתן על רכישת דגם ה"טייגר" המרהיב – אולי הצביעה היפה ביותר שיצאה אי פעם מיצרן רשמי כלשהו, החלטתי שאני לא אוהב את השינוי העיצובי בפנסים שהפכו להיות מרובעים במקום העגולים המקוריים, והתחלתי לחפש אופנוע משומש, מבציר 93 כמובן.

כדי לא להלאות, אספר רק שבאותם ימים רכבתי בשביל הכיף. 'בשביל הכיף' זה אומר שלא היה לי איכפת אם אני מהיר או לא. רציתי רק ליהנות מהאופנוע וזה אמר ניסויים בבני אדם כמו למשל החלקות מטורפות של הצמיג האחורי ביציאה מפניות של הילוך שני כשהאופנוע עדיין בהטיה – גם אם לא מרשימה, ועם נענועי ראש מטורפים של הפרונט וכל האופנוע נוגע לא נוגע בכביש באופן תדיר. תדיר מדי, ברטרוספקטיבה. 'ליהנות' זה אמר לנסות ולהפיל את האופנוע מצד לצד, ממש מברך לברך – ולפעמים להתרסק תוך כדי נסיון לזה, מה שלא תמיד נגמר טוב. גם בדקתי מספר פעמים את מגבלות הבלימה בהטיה של צמיג הברידג'סטון הקדמי. למזלי, זוגתי באותם הימים היתה בתו של אדם שחברות הביטוח לא אמרו לו לא. כך המשכתי ליהנות מהביטוח במקום להפוך למסורב עליה על הכביש. לא מעטים היו המקרים בהם האופנוע יצא מתיקון ביום שישי, והיה מוחזר אליו כלאחר כבוד כבר למחרת לאחר שיחת טלפון קצרה לביתו של דודי סופר ("דודי? אתה בבית? האופנוע בערד. בערך בשליש השלישי שלו. אתה שולח מישהו? שיסתכל כל הזמן ימינה, הוא כבר יראה אותו בתעלה"). פרטי רכילות נוספים אפשר למצוא אצל דני, הבעלים הנוכחי של מוסך מטאור.

gsxrזה לא תמיד נגמר בטוב. היו כמה פעמים שגם נפגעתי ונשברתי פה ושם בכל מיני מקומות בגוף, אבל האהבה הלא הגיונית לדגם הזה המשיכה ללא תנאי. לתקופות קצרצרות בגדתי בו עם GSXR-91 משופר מאד ועצבני, ועם ZX6R חדש מדגם 95, אבל מיד חזרתי אליו. 'אליו', זה אומר אל הדגם, היות וריסקתי גם את שני הבאים למצב של טוטאל לוס. או אז גם הודיע לי הביטוח שזו הפעם האחרונה שהם משלמים לי עבור האופנוע ומצידם אני יכול ללכת קיבינימט. האמת? צודקים.

התבגרות

משום מה האופנוע הרביעי החזיק מעמד הרבה זמן. אולי בגלל איום הביטוח, אולי כי כבר הייתי מנוסה ברכיבה במסלולים באירופה עם הדגם, אולי בגלל שעברתי לתפקיד כזה שלא ממש איפשר לי את הזמן לרכיבה, אבל האש הספורטיבית המוטרפת והלא רציונלית שככה ונהניתי סתם מרכיבה מהירה וחלקה. כך עברתי את השנים 97 עד 99 ללא תאונה ועם אופנוע שלם לחלוטין. אלא שבשנת 99 עשיתי תאונה תוך עירונית עם אופנוע אחר בזמן מבחן דרכים ל"בייקס" עול הימים זצ"ל, ששלחה אותי מרוסק למנוחה כפויה של כמעט שנתיים והפיירבלייד נמכר. הפיירבלייד הראשון שמכרתי, וגם האחרון.

מאז נשאר הפיירבלייד חלום מרוחק. במהלך השנים החלמתי, התחתנתי, ילדים נולדו. כמובן שחזרתי לרכב, רכבתי על כל האופנועים החדשים שיצאו מיפן, מאיטליה קוריאה וסין והגיעו ארצה, רכשתי את האבא הטוב של כל אופנועי הספורט המודרניים – ה-GSXR750 ממודל 86 ושיפצתי אותו למצב של פחות או יותר אופנוע חדש (ושנמצא בבעלותי עד היום), אבל אף אחד מהם לא ממש עשה לי את זה ברמה שנטשתי את חלום הפיירבלייד והפסקתי להתגעגע אליו. ה-SP2 המדהים דגדג, ה-ZX10R של 2004 התנהג בדומה לפיירבלייד אבל היה חסר שם משהו, ואז ירד לי האסימון: אני איש של פיירבלייד 93 ואני חייב להפסיק ולהילחם בזה. יותר טוב להתרכז במציאת אופנוע מתאים.

שנה וחצי אחר כך נפלה ההזדמנות. צחוק הגורל הוא שהאופנוע שעמד למכירה הוא אופנוע שעזרתי בזמנו לחבר להביא ארצה ביבוא אישי מארה"ב. האופנוע, דגם 94, אך למעשה 93 וחצי, טופל כל אותן שנים במטאור (זו לא פרסומת, נשבע), וכשהבאתי את האופנוע לדני לאחר שרכשתי אותו, הוא קפץ החוצה בריצה כנשוך נחש.

שנה וחצי של חיפושים הן המון זמן. זמן בו אתה מלבה את החלום, מזין אותו, יודע בדיוק מה תעשה עם האופנוע לכשתרכוש אותו, ואיך הוא יראה בסופו של תהליך. חיפשתי אופנוע קרוב למקור ככל הניתן כדי שיהיה לי קל להביא אותו למצב חדש ביום מן הימים, ולאחר בערך שתי מליון סקיצות פוטושופ, היתה לי כבר צביעה מוכנה על צג המחשב. צביעה שמתבססת על דגם הגרנד פרי של הונדה בעונת 93, עליו רכב האלוף ווין גארדנר האוסטרלי.

התכנון המקורי היה לשלוח את האופנוע ישר לצבע בידיו האמונות של אומן הצביעה (אין לו הגדרה אחרת) ארז דרור – איתו אני הולך יד ביד עוד מתחילת שנות ה-90, ולאחר מכן להתחיל ולתור ברשת אחר החלקים שאני רוצה להחליף, אבל לא יכולתי להתאפק מלרכב על המפלץ. יום אחרי ש"הוא" הונחת אצלי בבית נגנז הקטנוע, והשור הזועם הועלה כלאחר כבוד אל הכביש למסע רודיאו מחודש.

אפילוג? בערך. יותר כמו זוגיות

בשלב מסוים בער שוב ניצוץ הייחודיות וצבעתי אותו מחדש בצביעה הייחודית רק לאופנוע שלי, אבל בחודשים שבילינו אחר כך עברתי שינוי שהולך עד היום, כ-8 שנים אחרי: אני לא ממש מסוגל לגעת בו. אני רואה אותו עומד מולי גאה, על חלקיו המקוריים, ואני מרגיש כאילו אפגע בו אם אחליף לו משהו לאיזשהו חלק חליפי. קשה לי שלא להאניש אותו, להזדהות אתו ולהקביל אותו אלי: שנינו התחלנו את דרכינו הדו גלגלית הכבדה בערך באותו הזמן, שנינו חבולים פה ושם, שנינו נושאים בגאווה טיפשית צלקות המעידות על מורשת הקרב וניסיון החיים הדו גלגלי שלנו, שנינו עברנו מערכות יחסים כואבות ואוהבות עד שהגענו זה לישבנו של זה. אך למרות כל השנים, שנינו עדיין ולמרות הכל, שני סוסי פרא שצריכים יד בוטחת, מיומנת, אמפתית ומבינה כדי לרסן, אך מחפשים כעת מערכת יחסים זוגית, יציבה ובתקווה להזדקן ביחד.

אני מביט באופנוע בבוקר ואוהב אותו כמות שהוא כמעט עד דמעות התרגשות: האופנוע הכי יפה בעולם, ובעיני האופנוע היפה ביותר שיוצר אי פעם – ויסלחו לי אוהדי ה-916. אולי מעט מצולק, אולי אין לו את כל הכח שהיה לו כשהיה עול ימים ושנים, אולי יש חזקים ממנו, אבל הוא עדיין הדבר הכי מפחיד והכי רע בשכונה. זה שאתה לא ממש רוצה להתעסק אתו. עדיין הכי יפה, הכי מרגש, הכי פראי, הכי דורש גבר בשל על גבו ולא ילד פוחז, אותו יזרוק לדמם למוות בהזדמנות הראשונה שתהיה לו. בדיוק כמו שעשה כל כך הרבה פעמים אז, לפני יותר משני עשורים.

AMIRR

 

8 תגובות לCBR

  1. נפלא נפלא נפלא!

  2. מדהים. אני קורא כבר בפעם השלישית ומוצא ניואנסים חדשים.
    נגע לליבי, והתרגשתי. באמת.
    תודה ?

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) // 11/08/2015 um 2:52 // הגב

    חזק

  4. פיירבליידג'אנקי // 11/08/2015 um 11:07 // הגב

    האופנוע היחיד שהתחברתי אליו לגמרי.
    הוא בחר אותי ולא אני אותו במידה רבה.
    אופנוע שיותר מכל אופנוע אחר דורש את מלוא הקשב ותשומת הלב והמחיר על אובדן קשב הוא כאפה מיידית וכואבת. זה קסמו, מכונה מוחלטת שדורשת מחוייבות לחיבור אליה. מאלץ אורגזמה מוטורית שכזה.

  5. קיצור תולדות הפיירבלייד בחיי:
    בשנת 94 גרתי באילת, קניתי לי את האופנוע הכבד הראשון שלי 600F.. לחבר בשם רובי מיכאלי (למי שמכיר) היה את ה900 הראשון שפגשתי, הבחור היה וירטואוז. הרבה לפני שאופנת ה stunt התחילה, רובי היה עושה את כל הדרך מאילת למלון הנסיכה בווילי, אז עוד לא היה את כל הכיכרות בדרך… עניין של 10 ק״מ בווילי.. על הדרך הוא לימד אותי לעשות ווילי על ה 600F, מיותר לציין שהתאהבתי…
    (מישהו אמר אמיר תירוש?)
    בהמשך אותה שנה קסומה, חבר שעבד איתי באילת זכה בפיירבלייד המנומר בהגרלת מנויים של מוטו, אני ״התנדבתי״ לעלות לתל אביב כדי לאסוף את האופנוע, לא היה לו אפילו רשיון לכבד..
    פאסט פורוורד לשנת 98, אני כבר גר בלוס אנג׳לס, קניתי CBR900 מודל 98 ״כוסית״ צבע צהוב… החלפתי את הגלגל הקדמי ל ״17 ונהייתי אחד הרוכבים המהירים ב Angeles Creat למי שמכיר…
    זהו… היום אני רוכב על וספה ?

  6. עברו אצלי כמה וכמה cbrים בנפח 1 ליטר אבל אף אחד לא מגיע לקרסוליים מבחינת הריגוש והתזזיתיות של השור הזועם שהיה לי לפני 15 שנה – 900rr 93 שחור כתום עם אגזוז יושימורה קצרצר – איתו התרסקתי בסדומרד בערך 3 חודשים אחרי שקניתי אותו על פיאט אונו מסכנה שנכנסה לסיבוב שלי ברגע הלא נכון וסיימה בטוטאל לוס (לפיירבלייד לא קרה כלום חוץ מנזק לפלסטיקה כמובן). אחריו היה fzr1000 שלא דיגדג אפילו את הפיירבלייד מבחינת הטירוף שהוא מכניס ברוכב…

  7. רותם פרי-לסק // 21/07/2016 um 19:03 // הגב

    תענוג תענוג תענוג. הפיירבלייד טייגר היה האופנוע האמיתי הראשון ששמעתי וראיתי בחיי – הדבר הכי מדהים שראיתי עד אז, גרתי בראשון לציון ויום אחד אני שומע רעמים מחוץ לחלון הקומה הרביעית, אני טס לחלון ורואה את הטייגר המדהים הזה, טס למטה ומבקש יפה מהרוכב האלמוני (שעומד עם חברים שלו בפינת רוטשילד/מאפו) לתת עוד קצת בגז – אורגזמה רב חושית. מאז אני מחפש את אותה חוויה – נראה לי שמצאתי אותה, אומנם הצורה והסאונד שונה אבל מצאתי אך אבל חסד הנעורים תמיד ישמר לאותו טייגר פראי.

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




three × four =