ביום אחד סגריר

תמונות: אסף רחמים

לכל איש יש ראש ובכל ראש מקננת תולעת ושמה דודא. תוצאות הקינון הזה יוצאות לאור יום אחד בהיר כשאיש עושה מעשה חריג, משתגע או מתחרפן, לטובה או לרעה.

פעם הוזמנתי לראות אנשים מסוימים שהתולעת קננה אצלם יותר מידי זמן, חפרה בור והתחפרה, וכל כך עמוק היה הבור שאבדה דרכה במעמקיו ושוב לא ניתן היה למצוא אותה, לשלוף, למחוץ ולחסל את הבעיה. גם הבור נשאר עמוק מכדי לטפח תקווה שייסגר אי פעם. התוצאות התפרצו ויצאו לאור לא ביום אחד בהיר אלא ביום אחד סגריר. בכמה וכמה ימי סגריר אם נתעקש לדייק.

וכך היו פני הדברים, יום אחד הגיעה הזמנה: "חכה לגשם ותפנה לך את יום שישי". ומה יקרה? – שאלתי. "אל תשאל. הצגה". לא שאלתי.

אתא חורף. שבוע אחר שבוע שטחתי תחינות כחוני המעגל ונראה שצלח בידי. מטרות עוז ניתכו על הארץ ורעננה, כרגיל, טבעה בשלוליות עד צמרות ברושים. עשיתי צילצולרי לברר לאן להגיע ונעניתי בלעג: "זה גשם זה?…"

כך שוב, ואז שוב. שלוש פעמים נדחיתי בקש ופעם אחת בלך ושוב עד אותו שבוע בו נפתחו ארובות השמיים על אמת, וכנען צללה כאטלנטיס בגלים השוצפים. חשתי שהגאולה קרבה. אין מצב שזה לא קורה הפעם. ביטלתי כל פעילות יומן, הכנתי חלפ"ס, שידרתי "היכון"  לאסף רחמים ועדשותיו, וצלבתי אצבעות.

הרפרטואר הורכב מ-4 זירות רטובות כולן בתחומי עמק יזרעאל הידוע בבוצו הכבד. תבדקו מה היתה הטעות של סיסרא שלא שלח גיאולוג לפני מרכבותיו. השחקנים – חיות העמק, והכוונה לחיות הטרף, לא לזברות ולבופאלו'ס. המטרה – לטבוע או לחנוק את הגלגלים בבוץ. כך או כך – טרמינלי. לא, לא תשמעו ממני מילים כמו "משוגעים, פסיכים, דפקטים". לא אמרתי. מדובר בחברים ועורי יקר לי, אבל שתדעו את המצב לאשורו.

יצאנו למגידו. בינתיים כולם – יוני, צלי, הדר, תובל ונתי – עוד יבשים ונקיים. התפצלנו. טיפסנו במשעולי היער האפלולי ידיו של בועז בהגה הטנדר. באחת הטרסות הוא כיבה מנוע ופרק אותנו. שררה דממה, עלוות העלים ליחששה והגשם חזר. "איפה הם?" – תמהתי. "שם – הצביע בועז – ותיכף יהיו פה". הפניתי מבט לתחתית המדרון שנראה רחוק רחוק וראיתי 5 נקודות קטנות. "מאיפה הם חושבים לעלות?" – שאלתי. "דוך" – סיבר לי בועז אוזן קצרות. הייתי צריך לנחש לבד…

זה היה פחות דרמטי ממה שחשבתי ואחרי חצי שעה וכמה החלקות הם היו כולם למעלה וכבר לא כל כך נקיים. קצת סינגלים, קצת שעשועי סלע וגזע, ורעב גדול נפל על התנינים. "מספיק עם הזוטות – עלתה נהמה – קדימה לנחל, קדימה לנחל!"

ירד העדר אל הנחל השוצף באון. הונדרהורנים הצטרפו ועופרי גם. השמחה התגברה והגשם גם. דשדשתי לאורך הגדה מחשב מעברי צליחה אפשריים כדי לייעץ לצלם היכן לעמוד. כשהמנועים עלו בטורים הבנתי שאני לא קורא את המפה נכון: הכוונה לא היתה לחצות מצד לצד אלא לאורך. נוסעים את הנחל לאורכו ומחפשים את המקום הכי תלול לצאת.

שעה ארוכה הם זרמו עם הנחל הלוך וחזור עד שנשלפו ממנו החוצה רטובים כלוטרות ומרוצים עד לב השמים. שמחים וטובי לב שעטו  אל הרמה. לא רמת הגולן אלא זו שמעל עין השופט, זו שיש בה הרבה שלוליות והרבה כיף ועציצוני לימד אותנו פרק בכיסוח דשאים ומה עושים כשאין בנמצא מכסחת דשא.

בשלב זה החלפ"ס קרס והתגלה כגומי אכזב. הייתי רחוץ למישעי מוכן לקראת שבת המלכה וזרזיף עקשן פילס לו בנחישות נתיב בתוך תחתוניי. הצטמררתי קלות, ביקשתי הביתה, ונעניתי בגיחוך מרושע. על הסקדיול היתה עוד משימה והפלחוד המבוצבץ לא ינטוש את שדה המערכה כל עוד לא מלאה וגדשה סאת בוצו. לפיכך שמנו פעמינו אל הגבעה.

סתם גבעה, אני אומר לכם, באמת סתם, אין מה להתייחס אליה. גם ביום אביב נאה עם צמיגים טריים לא עולים דבר כזה. בדרך כלל. כלומר, כן רק הטובים יותר שבינינו, כלומר, אני לא… אבל עופרי שטראוס כן. ועוד איך כן! אלוהים יודע איך! יש לי תיאוריה: הוא רץ כל כך מהר שהבוץ לא הספיק להתפרק מתחת לצמיגים…

העברנו שם שעה מרתקת בה חזינו בעצמים לא מזוהים גולשים במדרון. אחר כך הצליפו מטרות עוז, והיום נטה לערבו. דובדוב ירד לנחל על מנת לחלץ את השרשרת מהדבק ויוני הקטן בדק כמה קרובה הגדה למים ונחלץ בבוץ שיניו. אז חזרנו לציביליזציה.

בחיק המוכר של האנושות המנומנמת, הרובצת ליד הקמין המבוער, לגמתי מרק עוף לוהט והגיתי במראות הקשים שחזו עיניי. לא הייתי צריך לתקוע מדחום בטוסיק כדי לדעת שאני בוער ברצון לחזור לשם ליערות מגידו ולשחזר את כל הסשן מהתחלה. בעצמי.

2 תגובות לביום אחד סגריר

  1. מחוויות החורף המוכרות במחוזות הדודאים.

  2. מכל הירוק הירוק הזה נעשיתי ירוק בעצמי.
    רק לשים חלפ"צ ואודרוב.
    (אחרת אני לא רואה את עצמי לא מתקשה סביב האופנוע עד לקיפאון מוחלט)

השאר תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם




two − two =